אפשר להסתכל עליה כתקופה שבה היינו כלואים בתוך קופסאות למיניהן כמו הטלוויזיה, המחשב ומשחקי הוידיאו, אבל היא יותר מזה. היא תקופה חופשית יותר – חופשית יותר ממעקב מתמיד של הסובבים אותנו, חופשית יותר מהפחד שאופף את כולנו ביומיום – מה האחרים יגידו עליי? מה הם חושבים עליי? זו הרגשה של פחד שאי אפשר להסביר, אני יושבת מול המחשב ומתלבטת אם לכתוב מילים מסוימות כי הן יעידו עליי משהו, והאם אני רוצה שהקוראים ידעו או יחשבו משהו כזה? ברגע אחד אני מעיפה את המחשבה הזו ואני ממשיכה לכתוב. "מה אכפת לך" אני חוזרת ואומרת לעצמי, כי באמת, מה אכפת לי?

אבל זה קצת יותר מסובך מזה. חלק מהסיבה שאני אפופת געגועים לניינטיז היא העובדה שרשתות חברתיות לא היו קיימות, שאף אחד לא יכל לחלוק את החיים הקטנים שלו עם אנשים מהצד השני של העולם או עם השכנה ממול בכל רגע שיחפוץ בו. שהדבר הכי מוזר שיכולנו למצוא היה תוכניות טלוויזיה ששודרו בשעות מאוחרות בערוץ Cartoon Network, ושלהיות דבוק למסך קטנטן היה להיות דבוק לגיימבוי או לטמג׳וצ׳י. שההתלבטויות שלנו היו תלויות בנו ולא באחרים שיראו את התמונות או הסטטוסים שלנו. שהכל היה פשוט יותר, במלוא מובן המילה.

כולנו יודעים למה רשתות חברתיות הן דבר די מבאס רק דרך סיפורים גדולים שפעם היו רחוקים מאיתנו- כשנערים בני 14 אונסים בת 12, ותוך כדי מצלמים ושולחים לכולם בווטסאפ. אבל ביומיום, כשהכי קרוב לעירום שיש לנו בפיד הן תמונות בבגד ים של כל מיני בחורות ובחורים, הפייסבוק, האינסטגרם, היוטיוב, הסנאפצ׳אט והווטסאפ הם כלים שלנו. כלים ליצירת זהות, תדמית, אפילו מסיכה. זה מתחיל בהעלאת סלפי פשוט או תמונות של החתול שלנו וממשיך בהעלאת תמונות של חברים או תמונות של מה שאנחנו קונים ושל איפה שאנחנו נמצאים. והכל הכל מחושב, עד לרמה של באיזה פילטר נשתמש. הכל נעשה באופן לא מודע, התדמית הזו שאנחנו יוצרים לעצמנו מורכבת מהרבה מאוד אמיתות אבל היא עטופה בנייר אריזה חגיגי וקשורה בסרט מנצנץ ככה שגם אם התכוונו או לא, אנחנו עדיין מזייפים את עצמנו. וזה ממשיך במעקב שלנו אחרי אחרים. אנחנו מדפדפים בין תמונות, סטטוסים, לייקים, תגובות – שואבים מידע לא נחוץ לרוב, שופטים בחומרה כל דבר שמחוץ לנורמה שלנו ושוב ושוב נופלים למלכודות של אחרים בדרכם ליצירת תדמית.

ובכל זאת, יש לרשתות החברתיות דרך לגרום לנו להרגיש חשובים, קיימים, חלק משמעותי בעולם של הסובבים אותנו עם ההזדמנות לשתף יצירות, מחשבות, תהיות ותשוקות שלנו, ולאחרים יש את האפשרות להזדהות, לעזור או סתם לעשות לייק. זו הזדמנות גדולה, אבל היא תמיד תהיה מהולה בחישובים לא נחוצים. ולא פעם הצורך שלנו לשתף מתפספס כי אנחנו לא רוצים להראות צדדים שונים בנו, חלשים וחזקים, לכאן ולכאן.

והדבר הכי גרוע, הוא שאנחנו חלק מזה ללא ברירה. גם כשאנחנו בוחרים לפרוש מכל רשת חברתית קיימת אנחנו מצהירים הצהרה, ברורה וחזקה.

אני מודה באשמה – אני חלק פעיל וקיים ברוב הרשתות החברתיות והצעדים שלי בהן מחושבים כמו של כל השאר. אבל אני תמיד זוכרת ששום דבר מזה לא באמת משנה, ושלאנשים תמיד תהיה הזכות לשפוט אותי פנים מול פנים, בדרך כזו אחרת. אז בדעה מהוססת וצעדים מחושבים אני ניגשת לרשתות החברתיות כחלק מהשגרה שלי, מאמצת אותן בצורה שהכי פחות תשלט לי על החיים ומבינה שכנראה שבצורה כזו או אחרת הן כאן לתמיד. הרשתות החברתיות ימשיכו להיות חלק מהחיים שלנו בשנים הקרובות וגם כשהן יעלמו או יהפכו למשהו טוב יותר אנחנו נתגעגע אליהן, ואולי גם בהן תהיה פשטות מסוימת שרק בעתיד תתגלה.

The post רשתות חברתיות = באסה appeared first on פרברים.

1. שיר אבוד
בתוך היומן שלי מהשנה שעברה מצאתי שיר אבוד, כתוב בדיו ורוד. שם העט, קלמנרבין, הוא תרופת שינה והרגעה (תודה גוגל) ואני די בטוחה שהשיר התפרסם פעם על גבי אחד הדפים בישראבלוג. בכל מקרה, זה שיר על גשם ועל אהבה שמצליח לא להיות קיטשי ברמת סצינת הנשיקה בגשם שיש בכל קומדיה רומנטית.

2. ירח של אחרי גשם

באותו הלילה של היורה, השמיים היו נקיים יותר מאי פעם ומלבד לזיהום האוויר שהתפזר גם העננים נעלמו והירח נראה עגול, ענק וקרוב, תלוי לבדו בשמיים שחורים ללא זכר לעננים.

3. שיר לשמוע כשיורד גשם: Glósóli - Sigur Rós

סיגור רוס האיסלנדים היא הלהקה הכי חורפית שיש. הרוק האקספרמנטיאלי שלה נשמע לי לפעמים כמו טיפות מים שזורמות ונופלות, כמו ברקים שחוצים את השמיים, כאילו השירים מובלים על ידי הזרם אל מעמקי האוקיינוס. ב- Glósóli הבסים מסתנכרנים עם הרעמים שבשמיים והפעמונים העדינים הם טיפות שנופלות באקראיות על האף ועל הידיים שלי. רגע לפני סוף השיר, סופה חורפית מתפרצת בהבטחה לעוד הרבה גשם וריח של אדמה רטובה.

כל התמונות בכתבה צולמו ע"י רני קטן.

The post שלושה דברים של גשם appeared first on פרברים.

הוא אמנם פשוט, המסר שלו הוא "קבלת השונה" וכתלמידת בית ספר יסודי כנראה שהייתי מחבבת אותו קצת יותר משאר הספרים האחרים. אבל ברגע שמתעמקים בו, הוא כל כך הרבה יותר מזה. זה ספר פואטי, נוגע, אמיתי וכנה. הוא נוגע בכל הנקודות הנכונות, מגיע לתקריות קיצוניות באופן מציאותי, וגורם לכולנו לרצות להיות מיוחדים קצת יותר.

אפשר לומר שג'רי ספינלי הוא יותר משורר מאשר סופר, וכל אותם סיפורים קטנים ופסקאות של חוכמה שמעטרים את הספר גורמים לי לאהוב אותו הרבה יותר. ספינלי משתמש באווירה המדברית של אריזונה בשביל לתאר כל דבר שני, וזה עובד. יחד עם תיאורים פיוטיים שנשענים על מטאפורות, הוא יוצר תחושה קסומה, פרועה, חולית ואינסופית שהיא אווירת המדבר.

היא הייתה שונה. שונה. לא היה לנו למי להשוות אותה, לעומת מי למדוד אותה. היא היתה טריטוריה לא מוכרת. לא בטוחה. פחדנו להתקרב אליה יותר מדי.

את הסיפור מספר ליאו, תלמיד כיתה י"א בתיכון מיקה שבאריזונה, בית ספר שהרוב המוחלט בו כנוע ללחץ חברתי, ולא בדיוק מקבל את אלו שהולכים נגד הזרם. ילדת-כוכבים היא תלמידה חדשה במיקה. כבר מהשבוע הראשון ללימודים היא שובה את כולם בקסמיה, מפתיעה אותם בייחוד שלה. היא לבושה שונה, נראית שונה, מתנהגת שונה, שוברת כל מוסכמות אפשרית ולא נכנעת ללחץ חברתי. היא מסתובבת בחדר האוכל בהפסקה ופורטת על היוקלילי שלה, שרה יום הולדת שמח לכל מי שבר מזל מספיק להיוולד בחודשים הארוכים של תקופת הלימודים. היא מעודדת את שתי הקבוצות במשחקי הפוטבול המקומיים – גם את הקבוצה של מיקה וגם את הקבוצה היריבה, בהתלהבות ותשוקה דומה. היא רוקדת בחוץ כשיורד גשם בהתלהבות. יש לה עכברוש מחמד שהיא נושאת בתיק החמנייה שלה. היא בוחרת לעצמה את השמות שלה, היא לובשת תחפושות בימים רגילים ובאופן כללי לתלמידים במיקה קשה להכיל את מי שהיא ואת מה שהיא מייצגת.

היא הייתה כל כך שונה שהיא עוררה חשדות שהיא "שתולה" של הנהלת בית הספר בניסיון לעורר עניין, שהיא לא אמיתית, חייזרית, מתחזה. ומה שהבנתי, ואחר כך גם ליאו בעצמו, שהיא אמיתית, "היא ההפך המוחלט מחייזרית. היא הכי כדור הארץ שאפשר להיות." ילדת-כוכבים היא ללא ספק יותר אמיתית מכולנו. היא שונה ואמיתית כי היא לא מפחדת – להקשיב לעצמה, לעולם שבחוץ, לאנשים פשוטים ורגילים כאינדיבידואלים מיוחדים – להקשיב לכל אלו וליצור את מי שהיא, ילדת-כוכבים.

ואז מגיע הקטע האהוב עליי בספר, שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות:

במדבר סונורה יש אגמים. אתה יכול לעמוד באמצע אגם כזה בלי לדעת, כי הם בדרך כלל יבשים. גם לא תדע שכמה סנטימטרים מתחתיך ישנות צפרדעים שלבן פועם רק פעם או פעמיים בדקה. צפרדעי הבוץ האלה שוכבות שם וישנות, כי בלי מים, החיים שלהן לא שלמים. הן לא לגמרי עצמן. במשך חודשים הן שוכבות שם מתחת לאדמה. ואז מגיע הגשם. מאות זוגות עניים צצות מתוך הבוץ, ובלילה קוראים מאות קולות על פני המים שטופי אור הירח.

ואז ליאו משתמש בצפרדעים הרדומות כמטאפורה לתושבי מיקה. הוא מתאר ברגש, עדינות והתרגשות איך "אנחנו", כל אלו שחלקו את ההתבוננות בילדת-כוכבים, כל תושבי מיקה ותלמידיה בעיקר פוקחים עיניים ומתעוררים לחיים. איך ילדת-כוכבים מחדירה בהם רגשות ישנים חדשים, איך היא מובילה מרד, מרד בעד ולא נגד, מרד עבור צפרדעי הבוץ הרדומות. איך הם לומדים לאהוב, לצחוק ולהתרגש.

כולנו רוצים להיות כמוה, מיוחדים, "כל הורה רצה שתהיה לו בת כמוה, וכל מורה רצה תלמידה כמוה", כולנו היינו מעריצים ושונאים אותה בו זמנית. היא זיהתה את מה שהבני האדם זקוקים לו ביותר והיא העניקה אותו לאחרים, תוך כדי מעניקה אותו לעצמה – תשומת לב, אהבה, הכרה.

בסופו של דבר, ההתנהגות של ילדת-כוכבים מובילה לחרם נגדה. אף אחד לא מוכן לקבל את העובדה שילדת-כוכבים מעודדת גם את הקבוצות היריבות, שרה את ההמנון הלאומי בגרסה משלה ובכלל, את כל המוזרויות השונות שלה. אולם, מתוך הערצה והערכה לאומץ, לשונות ולמי שהיא, ליאו מתאהב בילדת-כוכבים, וגם היא בו. הם מבלים יותר זמן ביחד, מחזיקים ידיים במסדרון, נפגשים בין שיעורים, אחר הצהריים ובהפסקות במין סנוור מאהבה, עיוורון שמחזיק את ליאו בידיים ולא עוזב. ואחרי זמן מה, כשליאו מביט סביבו הוא מבין פתאום שכולם, חוץ מהחבר הכי טוב שלו קווין וילדת-כוכבים מתעלמים ממנו, שהחרם על ילדת-כוכבים משפיע גם עליו. והוא, שלא מסוגל להתמודד עם החרם ואי ההכרה, אומר לילדת-כוכבים שהיא צריכה להתחיל להיות כמו כולם, ופחות מי שהיא.

אז בדיוק ככה, ילדת-כוכבים נעלמת. במקומה סוזן (שזהו שמה האמיתי), עוד פרצוף בקהל, עוד אחת מכולן, מופיעה. היא מתחילה להתנהג, להתלבש, להתאפר, לדבר ולצחוק כמו כולן. ליאו מאושר וגאה ברגעים הראשונים, אבל החרם על ילדת-כוכבים לא מפסיק, אלא נעשה גרוע יותר. והמחשבות שלי קודחות, מחשבות שמתחילת הספר ועד סופו חוזרות על עצמן בראש שלי – ילדת-כוכבים היא מי שליאו התאהב בה, לא סוזן. ילדת-כוכבים היא בדיוק מה שכולם היו צריכים. הם היו צריכים את השינוי הזה, את ההרגשה הקלילה. היא הייתה כמו אבקת קסמים שנחתה על כולם בלי שהם שמו לב, ולאט לאט הם התחילו להשתנות, לרחף, לחייך, לשים לב לכל מה שטוב בעולם. בדיוק כמוה. לאט לאט "כולם" הפכו לעשרות, מאות, אינדיבידואלים שונים, לכאלו בעלי מוזרויות משלהם, "כולם" הפסיקו לפחד להיות שונים והתחילו להיות עצמם.

"התבוננתי בגוף חסר הייחוד, שהיה פעם כלל תלמידי בית הספר, מתפרק למאות גופים נפרדים בעלי אישיות נפרדת. היה נדמה שאפילו שם הגוף 'אנחנו' נסדק ומתפרק לחתיכות."

ככל שאני או ליאו, או כל השאר מסביב ניסו להבין מי היא ילדת-כוכבים, רק התבלבלנו יותר. מה שהבנתי בסופו של דבר, זה שילדת-כוכבים ניזונה מהאנחנו, מכל מי שמסביבה. היא מבטאת את כל התכונות שעצורות בכל אחד ואחד מאיתנו, הרצונות הילדותיים ששואפים רק לשמוח. היא עשויה ממשהו קדום יותר, היא האדם נטול האגו שמרשה לעצמו להיות עצמו. האדם שלא אכפת לו מה האחרים חושבים, אבל מאוד אכפת לו מה אנשים מרגישים. היא עשויה מטוב בלבד, מאי אנוכיות. היא חסרת הגדרה ומלאת הגדרות באותה העת.

ומתישהו בין התקופה שבה ליאו מרגיש חסר אונים לגבי החרם על ילדת-כוכבים שגם משפיע עליו, לבין ההחלטה שלו לשנות אותה, אני נתקלת בקטע הזה שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות שוב:

אתה יודע, יש מקום שכולנו מבקרים בו למרות שאנחנו לא חושבים על זה, אנחנו בקושי מודעים לו, וזה נמשך פחות מדקה ביום. אצל רובנו זה קורה בבוקר. זה הרגע הזה, השניות הספורות שבהן אנחנו יוצאים מהשינה, אבל עוד לא לגמרי ערים. במשך השניות הספורות האלה אנחנו משהו פרימיטיבי יותר ממה שאנחנו עומדים להיות. רק עכשיו התעוררנו משנתם של אבותינו הקדומים ביותר, ומשהו מהם ומעולמם עוד נאחז בנו. במשך השניות המעטות האלה אנחנו לא מהוקצעים, לא מתורבתים. אנחנו לא האדם שאנחנו מכירים, אלא יצורים הקשורים יותר לענף העץ מאשר למקלדת המחשב. אנחנו חסרי הגדרה, חסרי שם, טבעיים, מתנדנדים בין מה שהיה ומה שיהיה, הראשן שלפני הצפרדע, הזחל שלפני הפרפר. במשך רגעים מעטים אנחנו מה וכל מי שיכולנו להיות. ואז אנחנו פוקחים את עינינו והיום לפנינו ואז אנחנו הופכים להיות עצמנו.

זה לא נאמר באופן ברור, אפילו לא בהקשר לילדת-כוכבים אבל אני מבינה שזו בדיוק ההגדרה של ילדת-כוכבים. זו הפסקה שמסכמת את החומר שממנו היא עשויה, וכאן ג'רי ספינלי חושף את כל המהות של מה שנמצא בין השורות בספר. ואכן, ממש בסוף הספר, הטענה שלי מוכחת.

הכוכבים סיפקו את המרכיבים שמהם נוצרנו, האלמנטים הבראשיתיים. אנחנו עשויים מחומר כוכבים. מדי פעם מגיע מישהו שהוא קצת יותר פרימיטבי מכולנו, קצת יותר קרוב להתחלה שלנו, קצת יותר מחובר לחומר שממנו אנחנו עשויים.

וזוהי ילדת-כוכבים. מחוברת לחומרים שמהם בני האדם עשויים, מקשיבה לשקט המופתי של העולם שבחוץ ולא לרעש שמתחולל בתוכה. חסרת הגדרה, פרימיטבית, משנה עולמות, מיוחדת, פרועה.

The post ילדת-כוכבים appeared first on פרברים.

ללהקה אין זמר ראשי, וכל הקולות של חברי הלהקה הם כלי נגינה. הווקאליות בכל השירים שלהם לוקחת חלק גדול ומשמעותי בהפיכת כל שיר ושיר ליצירה מושלמת. די הפתיע אותי לשמוע שלאורך כל זמן הקלטת האלבום הלהקה נשארה באולפן ולא יצאה כלל מהעיר.

האלבום מתחיל ב-"Sun It Rises" שבעיני מסמל התחלה, זריחה. הוא מלטף, איטי ונוגה, מעיר אותך בנגיעה קלה של קרני שמש בבוקר קפוא של אוויר הרים. הוא מעיר אותך בהדרגה ולקראת הסוף הבסים תופסים תפקיד משמעותי יותר והשיר מגיע לשיא שמסמל התחלה של יום ארוך.

לאחר מכן מתחיל "White Winter Hymnal", שנשמע לי כמו שיר מסע, כזה ששרים תוך כדי טיפוס על הר או גבעה, שמגיע לשיאו כשמגיעים לפסגה. הוא תמיד מזכיר לי את השירים שהמדריכים בתנועות הנוער לימדו אותנו בטיולים כדי שלא נתייאש מהדרך, "99 בקבוקים על הקיר". רק שבו הבקבוק הופך לבן אדם, והמילים הופכות לאחד מהשירים הכתובים הכי יפים שאני מכירה.

"Tiger Mountain Peasant Song" הוא בין יצירות המופת של האלבום הזה. זה שיר מרתק, בלדה על האבל והמוות שעטופים בתיאורי טבע משמימים. ההרים באמת מדברים אליי, מספרים לי על כל אלו. אני לא חושבת שאי פעם אני אבין באמת על מה השיר מדבר וזה מה שקוסם בו. הוא מכשף ורודף. בחירת המילים בו עולה על כל גאונות אחרת. הפרשנות האישית שלי לשיר הזה מתחילה בצוות חיפוש, "Wanderers", שמחפשים ביערות ובהרים אחר גופה, וממשיכה בעצב והאבל של יקירי המת שמתבטא בהתכחשות למוות, בכעס ובאי הבנה. בבית האחרון של השיר נשמע כאילו הרוצח של הגופה מדבר, וכל המשמעות מתהפכת. כל הזמן הזה הרוצח דיבר, מתאבל על מעשיו.

"Meadowlarks" הוא שיר אהבה לעפרוני. אמנם הוא פחות דרמטי משאר השירים באלבום, אך לא פחות יפה. הוא שיר מחווה לדעתי, לציפורי השיר באשר הן. הזמר מכתיר את העפרוני למלך היער.

אני חושבת שהאלבום הזה הוא ציון של מקום, של דרך חיים ואהדה לטבע. ציון מקום ספציפי אפשר לראות בשיר "Blue Ridge Mountains" שנשמע כמו שיר על זכרונות מהבית שבטבע של טנסי.

מה שמקסים באלבום הזה ובפליט פוקסס בכללי, היא האווירה הזו. תיאורי הטבע שחוזרים על עצמם באופן לא מאוס בכל שיר ושיר, והשימוש בהם על מנת לתאר רגשות ותחושות. אני מדמיינת מטפסי הרים ששרים נעימות דומות לאור מדורה ישובים על בולי עץ, את השמש זורחת מעל עצי האורן, את הציפורים שרות במעוף מעל לשדות כלואים בין פסגות הרים מושלגות ואת החורף בהוד הדהרתו.

Fleet Foxes הוא הפסקול של היער.

The post Fleet Foxes – Fleet Foxes appeared first on פרברים.

The post Feeling Cool appeared first on פרברים.

ניסיתי לחשוב על תיאור מתאים לחוויה של אלבום שכזה, ואני חושבת שהוא כמו החוויה של קרנבל שעשועים בפעם הראשונה. האלבום מתחיל ב- "Through Mind and Back", שכבר לפי השם מערער אותנו – קטע אינסטרומנטלי שמכיל את הצלילים שילוו אותנו לאורך כל האלבום באופן עצור ומפחיד. הקרנבל עדיין לא מואר באורות מסנוורים וחלומיים ואנחנו יראים מהכניסה.

השיר הבא, "Mute" מכניס אותנו לאווירת הקרנבל המואר כמו שמורידים פלסטר, באופן חד ומהיר. הוא רועש כבר מההתחלה, בניגוד להרבה מהשירים באלבום הקודם. השיר מדבר על עולם אחר, "3D World" ועל היחסים שלנו עם השטן יחד עם החיפוש אחר אלוהים ועל האטימות או בורות שלנו כנגד הכיעור שבמוות הפיזי (גופות).

"Attic Doctor" הוא השתעשעותו של פאוורס עם היכולת שלו ליצור משהו נטול אג'נדה, שאפשר לפרש לכל כך הרבה צורות כמו המנגינה עצמה, לבין אי היכולת של אדם ליצור – שבשיר מתפרשת כאדם שאינו יכול להוליד ילדים. השיר מונע על ידי התת-מודע של פאוורס והוא יוצר אירוניה בין היכולת של האדם לקיים ולהתקיים.

"Dropla" מאוד קרוב לליבי מאז ההופעה של Youth Lagoon בבארבי לפני קרוב לשנה. פאוורס, שישב כל ההופעה לצד הקלידים, קם ממקומו, הצביע על הקהל וחזר על השורה "You will never die, You will never die". עם כל שורה הוא הצביע למקום אחר בקהל והצליח לרגש את כולם מסביב.

בצליל פעמונים Dropla מחזיר אותנו למגרש המשחקים של הילדות. ואם כבר קרנבל אז לקרוסלה שמסתובבת – למונוטוניות של קרוסלה. מילות השיר מדברות על האטימות של ילד קטן, שחוזר שוב ושוב על המילים "You will never die", כמו שקרוסלה מסתובבת שוב ושוב, ומתכחש למוות הרוחני שלו.

לאורך כל האלבום פאוורס שר בחלומיות על הרע, על הטוב ועל היחסים שלו עם אלוהים והשטן, ואי אפשר שלא לקשר את הכל לדת. פאוורס עצמו אמר שהוא מאמין באלוהים אך נמנע מהדת שנוטה להפוך את האמונה למשהו שניתן לשפוט.

את הקשר עם הדת ואלוהים פאוורס מזכיר בשירים נוספים כמו "The Bath", שם הוא משווה את ההטבלה הנוצרית לטביעה. ב-"Daisyphobia", בצלילים צורמים מעט, הוא מתאר את בני האדם כילדים של האחד, אלוהים, כבני תמותה במנוסה ממנו.

האלבום והקרנבל מסחררים אותנו בין אהבת הטוב למשיכה אל הרע יחד עם מוזיקה כיפית ומבעיתה וצורות שקיימות רק בחלומות שלנו. המשחק בין הקיום הפיזי שלנו – הגוף, לבין הקיום הרוחני שלנו – הנפש, מדמה לי את בית המראות שנמצא בקרנבל. לאן שאנחנו לא מסתכלים אנחנו מביטים בעצמנו ולאט לאט המראה הפיזי שלנו מתעוות, כמו שחוזרים על מילה פעמים רבות והיא מתחילה להישמע מוזר, ואנחנו כבר לא יודעים במה אנחנו מביטים – בהשתקפות הדמות המעוותת שלנו, או שמא בתמונה שהתת-מודע שלנו יוצר, יציר נפשנו?

The post Youth Lagoon – Wondrous Bughouse appeared first on פרברים.

מה שהופך את הפרברים לאלבום מיוחד הוא השימוש במושג הפרברים כמושג שאפשר ליחס לו משמעויות רבות והפיכתן לתחושות מסוימות שמתבטאות בכל שיר ושיר. למשל, "Suburban War" מדבר על התחושה של להיות תקוע בעיר הקטנה והמשעממת והרצון לברוח, בעוד ש-"Ready to Start" מדבר כבר על הבריחה והפריחה מתוך המקום הקטן והמשמעותי. "Modern Man" לדעתי, מדבר הרבה מאוד על האדם העובד, הקפיטליזם ועל הניכור שבחברה המודרנית. על הכמעט הצלחה, ועל הכמיהה והחלום להרגיש יצירתי ואמיתי בתוך מקום שהיצירתיות בו שואפת לאפס – לקנות כרטיס לוטו ולקוות לנצח, להיות חסר משמעות בעשייה ובתהליכים של החיים. האיש המודרני הוא זה שהפסיק לרדוף אחרי החלומות שלו.

"Rococo" שמדבר עלינו, על הנוער המודרני עם היצר ההרסני והשימוש במילים מסובכות שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, הרדיפה אחרי בגדים שיתנו למראה שלנו משמעות ואחרי המוזיקה והסרטים והספרים שנוכל לדבר עליהם בלי הפסקה. רוקוקו היא תנועה אמנותית מהמאה ה-18 שהתפתחה כנגד הבארוק והתהדרה בסגנון עליז ומצועצע. הרוקוקו מבטא את הלעג לסגנון הישן והפריצה של המודרניות, והנה אנחנו כאלה, בני הנוער, ההיפסטרים המורדים.

הפרברים הם החלומות והאידאות שלא התממשו של כולנו, הם הרדיפה אחרי הצלחה ומשמעות. לאלבום יש חזות עליזה ומעודדת ברובו ואתם לא חייבים להיות במצב רוח נוסטלגי מיוחד כדי לשמוע אותו ועדיין, יש לו  את הקסם של להעלות תחושות של געגועים וסלידה מהבית בבת אחת.

The post Arcade Fire – The Suburbs appeared first on פרברים.