ההנחה המרכזית שלי היא שאין רוע טהור. (ובאופן כללי, שטוב ורוע הם מושגים סובייקטיביים שמשתנים מתרבות לתרבות). אם רוע בתרבות שלנו היא הכוונה הזדונית לפגוע, להרוס ולקלקל סתם מתוך הרצון להרע ובלי שום סיבה או הקשר – אני באמת ובתמים מאמינה שזה לא קיים, ואם כן אז זו תופעה נדירה ביותר. אנשים אמנם עושים מעשים "רעים" או סתם מרגיזים כל הזמן, עם זה אי אפשר להתווכח, אבל לא הרוע הוא שמניע אותם. תמיד יש משהו עמוק יותר מתחת לפני השטח או סתם סמוי מן העין, שגורם להם להתנהג כפי שהם בוחרים להתנהג. זו יכולה להיות קנאה, פגיעה, יום רע, עצבים, לחץ, שיקול דעת מוטעה, חוסר יכולת להשתלט על יצרים, או פשוט אי הבנה. וגם אם הסיבה לא ברורה או לא נראית כמו הצדקה ראויה במבט ראשון – היא עדיין סיבה.

עצם הידיעה שיש סיבה הופכת את העולם שלי למובן יותר. המעשים הופכים לנסלחים יותר, ובני האדם הופכים ליצורים אנושיים יותר ולראויים לאהבה. כשאני נתקלת במעשה מכעיס או פוגע מצד מישהו – הידיעה שהוא לא נעשה מרוע אלא מסיבה אחרת מאפשרת לי להירגע ולא לקחת ללב. ולאהוב את האנשים האנושיים להפליא שסביבי.

על פניו, הייתי אמורה לסיים כאן את הכתבה ולשלוח אתכם לאהוב את העולם בהתעלמות מוחלטת מעובדה נוספת וסופר-חשובה. עד עכשיו דיברתי על תפיסות שכליות בלבד, אבל למעשה, בני האדם הם קודם כל יצורים חברתיים. טבענו הוא להיות מושפעים ממה שקורה סביבנו. אנחנו נפגעים מאנשים שחשובים לנו, וגם מכאלה שלא. אנחנו נלחצים כשדוחקים בנו, נעלבים כשמתעלמים מקיומנו, מתאכזבים כשלא עומדים בציפיות שלנו ומאבדים סבלנות כשהדברים לא מסתדרים כפי שתכננו. כשאנחנו מרגישים כעס או עלבון, ואפילו שנאה – אלה הרגשות האמתיים והכנים שלנו. ואם נדחיק אותם או נתפוס אותם כ"לא לגיטימיים", החיים החברתיים שלנו יהיו זיוף אחד גדול.

על הפער הזה אני מגשרת באמצעות שתי תכונות שמייצגות בעיניי את תכלית ההתבגרות וההתפתחות: מודעות ואיזון. כשאני מוצאת את עצמי פגועה או כועסת, אני מיישמת אותן (או לפחות שואפת ליישם אותן) בכמה שלבים:

להרגיש

היו כנים עם עצמכם. אם עולה בכם תחושה, גם אם היא לא כל כך נעימה ואפילו קצת מפחידה – הרשו לעצמכם להרגיש אותה, כי זה הרגש הנכון, והוא מה שאתם עכשיו. כשמדחיקים רגשות הם לא נעלמים, הם פשוט "יורדים למחתרת" וממשיכים להשפיע עליכם מהרובד הלא-מודע.

להסביר

נסו לחשוב: למה האדם שמולכם מתנהג כך? האם טעה? האם לא לקח בחשבון את הצרכים שלכם? האם פועל מתוך כעס? עלבון? עייפות? דחף לנקמה? – חפשו את ההסבר מאחורי ההתנהגות שאתם מגיבים אליה ברגש שלילי. רוב הסיכויים שההסבר שלכם לא יהיה לגמרי נכון, אבל זה לא באמת משנה. כי ברגע שאתם מרגישים שהפעולה שהכעיסה אתכם לא נעשתה לשווא – התגובה הרגשית שלכם היא לא לשווא, וכל הסיפור קצת מובן יותר, ומתקבל יותר.

להבין את התמונה המלאה

חשבו על הצד שלכם ועל הצד השני בו זמנית, ומצאו את הקונפליקט. ברוב הפעמים הוא לא יהיה גדול מדי, ולא יהיה שווה את הכעס שלכם. אל תשכחו שאולי כרגע אתם נעלבים או כועסים או מרגישים רגשות שליליים, אבל אין מטרה אמיתית לכעס. זהו רגש שעובר, ואפשר לכעוס גם בלי לשנוא, ואפשר להיעלב מבלי לנטור טינה. ומותר להמשיך לאהוב למרות שכועסים.

לתת לדברים להירגע

הרגשות השליליים יעברו מעצמם כשלא יהיה בהם צורך, ואתם תוכלו לחזור להיות אנשים חיוביים ואופטימיים. זכרו שהאהבה היא תפיסת עולם, והיא גדולה יותר מהרגשות השליליים!

אחרי הכל, העולם מלא בתכנים קשים ואנרגיה שלילית שיכולה לערער אותנו. אבל ממש לא חייבים לתת לה להשפיע עלינו ולבאס אותנו! אני יכולה להגיד בפה מלא: אני אוהבת את העולם, ויש בי מספיק אהבה בשביל כל אחד ואחת מהאנשים בו. הרי כולנו בני אדם, ובני אדם הם יצורים מדהימים!

התמונות בכתבה צולמו בצרפת במהלך חודש אוגוסט 2013, ע"י עדן.

The post כמה הנחות יסוד להרגשה טובה יותר appeared first on פרברים.

ידעתי כל הזמן שאני עושה משהו לא נכון. מעולם לא שאפתי ללמוד מקצוע שדורש תעודת בגרות מטורפת, והיה לי ברור שלא רק שאני משקיעה את תקופת התיכון שלי בתוצר לא ממשי, אלא שאני משקיעה בהפך מכל מה שיכולתי לשאוף שיהיה לי. לא הצלחתי לאזור את האומץ כדי להוריד רגל מהגז (להתפשר גם על פחות מ-96), ולהתחיל להגשים את החלומות שלי. וכצפוי, במקום עם אוסף של חוויות מעלות חיוך מתקופה יפהפייה של התנסויות ראשונות ולילות שישי מרגשים, יצאתי מהתיכון עם רשימת ציונים שהיא אמנם מרשימה ביותר, אבל בזה זה נגמר.

אבל בדיעבד קל לתת ביקורת. באופן לא מפתיע בכלל, עם כל החרטה הזאת הצלחתי להזדהות בכנות רק אחרי שהחזקתי את ה- 97 במתמטיקה ביד. בפנים, ידעתי שבשביל להמשיך הלאה אני צריכה את הציונים האלה ואת מה שהם מסמלים בשבילי, ואחרי הכל, יצאתי מהתיכון גם עם ביטחון עצמי עצום, ולראשונה עם התחושה שאני באמת שווה משהו. דרך הלמידה המתישה לבגרות בתנ"ך למדתי שאני מסוגלת להתעלות הסיפוקים המידיים בשביל סיפוקים גדולים יותר, דרך האימונים לבגרות בספורט למדתי לא לוותר לעצמי, דרך המעבר מארבע לחמש יחידות מתמטיקה (שלקח לי חופש גדול שלם) הבנתי שכשאני משקיעה את כל היכולות שלי במשהו אני בלתי מנוצחת. ובשיא העבודה האינטנסיבית ללא רגע של חופש, ועם תעודת ההצטיינות היתרה ביד, הצלחתי להפנים עד כמה האופי שלי חזק, עד כמה אני יכולה ומסוגלת, ועד כמה כל רגשי הנחיתות הם לא באמת נחיתות ממשית, אלא בסך הכל רגשות, שיכולים להיחלש ואפילו לעבור.

ובסיום התיכון, כשהמרוץ האינסופי נגמר, יכולתי באמת להעריך את החופש. הנחתי את הגביע באחת המגירות, והצלחתי לפנות לעצמי זמן להירגע ולחשב את המסלול מחדש. המשימה הבאה ברשימה הוגדרה כללמוד להיות ממוצעת, ולהמשיך לשפץ את הערך העצמי הפנימי שרק התחלתי לבנות. עדיין לא השלמתי את החוויות החסרות שרציתי לקחת איתי מהתיכון, אבל אני לא באמת לחוצה לגבי זה.

כי האמת היא שהזמן הוא אין סופי, וכל חוויה שלילית או לא מספקת היא גם התמודדות, שכנראה הכרחית כדי להתפתח. ההזדמנויות להגשים את החלומות שלנו לא באמת נגמרות בסיום התיכון, או אחרי הצבא או בסוף האוניברסיטה. על כל חוויה שנראה לנו פספסנו, יכול להיות שעמוק בפנים הרווחנו משהו גדול יותר. וגם אם לא, יכול להיות שלא היינו מספיק בשלים בשביל שהיא תהיה הדבר המתאים והנכון. תמיד אומרים ש"החיים כבר התחילו", אבל בעצם, אין דרך נכונה לעבור את תקופת התיכון, ואין בנק חוויות שצריך לאסוף לרזומה כדי להתבגר כמו שצריך. ובשביל הדברים שלא הספקתי, ושאתם לא הספקתם – תמיד יהיה מחר כדי להשלים.

אני מציעה לכם לחפש תמיד את הסיבות שגרמו לכם לבחור את הבחירות שבחרתם, כי שם טמונות המשמעויות לדברים שחשובים לכם באמת.

The post ההזדמנות שבפספוס appeared first on פרברים.