בין אם ימי בית הספר היו מהנים עבורכם ובין אם לא, אין ספק שיש דברים מסוימים שיכולים ליצור אצלכם תחושות געגועים ונוסטלגיה לתקופה ההיא: זו יכולה להיות מוזיקה וזו יכולה להיות פעולה אקראית לגמרי כמו כתיבה במחברת או ציפייה לחבר שיבוא לאסוף אתכם מהבית, כל אחד מאלה עלול לגרום לכם לשקוע בזכרונות, גם אם הם לא כל כך רחוקים.

בהשפעת הדברים שנאמרו החלטתי ליצור מיקס שמאגד את תחושות התסכול, הזעם, ההתרגשות, האהבה והבדידות שמשותפות לדעתי לכל מי שבילה חלק נכבד מחייו במוסד הזה. שמיעה מהנה!

קרדיט תמונות: internet k-hole

The post אודה לבית הספר appeared first on פרברים.

אני מודה שבתיאור הזה הקצנתי קצת את הסיטואציה, הפכתי את הזוג לטייפ סטריאוטיפי שרבים מהקוראים כנראה היו נמנעים ממנו, אבל אני לא יכולה לא לראות את הדמיון בין הסיפור של עידו ומיטל כאן למעלה לבין החיים של כולנו.
ככה בעצם כולנו עובדים, אנחנו חיים חיים שלמים מלאים בפרטים, ואז אנחנו מתבגרים וכלום מזה לא משנה כבר יותר: ואם נפגוש אדם פוטנציאלי לחלוק איתו את חיינו, לא נספר לו על הפעם ההיא שכתבנו את השם שלנו ממש בקטן על הקיר של החדר כדי שייראה כמו נקודה, או על השלטים שהיינו מסמנים בעזרתם את הדרך לבית הספר, או על השיר שהמצאנו עם אחותנו הגדולה בגיל 8. אנחנו חיים את החיים שלנו, אנחנו עוברים דרך אותם המסדרונות כל בוקר כדי להביא מיץ תפוזים מהמקרר, מתעוררים ונרדמים ליד החלון עם המסגרת הלבנה, ואז יום אחד אנחנו כבר גרים במקום אחר וכל זה נעלם, אלה אפילו לא זכרונות.

השבוע עברתי דירה מבית שגרתי בו במשך 11 שנה, וכמו שאתם מבינים הדבר שהכי מטריד אותי בכל המעבר הוא שעכשיו אני נאלצת לקחת את כל הרגעים שלי מהחלל הזה שביליתי בו כנראה 80% מהזמן שלי: את החוויות, ההרגלים, הידע שלי לגבי המיקום של מתג האור, את קווי המתאר של הבית לניווט בטוח בחושך – ולהפוך אותם לזכרונות שיישחקו ככל שיעבור הזמן.

החדר שלי הוא החלק שהכי קשה להפרד ממנו. החדר הכיל אותי במשך כל כך הרבה זמן שקשה לא להתחיל להיות רגשנית. החדר הזה ידע הרבה בכי והרבה עצב – לתוך המיטה הזו בכיתי כשהציקו לי בבית הספר, וכשקיבלתי ציונים נמוכים, ובמשך חודשים כשהכלבה שלי נפטרה. אבל גם הרבה רגשות חיוביים – ממסיבות פיג'מה בכיתה ג' עד לדמעות צחוק מסרטונים בלייב-ליק עם החבר שלי בחמש לפנות בוקר. בחדר הזה העברתי שעות בקריאה של ספרי Young Adult לתוך הלילה, הרבה שעות במחשב וביצירה, המון שעות בודדות של מחשבות בדרך הארוכה לשינה, ושל שיחות על המיטה עם אמא וחיבוקים עם הכלבים שהיו לי.

כל הרגעים האלה הם הרגעים שאני מעדיפה לזכור הכי טוב שאפשר, גם אם הם עצובים, כי הם גורמים מכריעים בהתגבשות של הנפש והאישיות שלי כפי שהיא היום. הקירות של הבית הזה ליוו אותי במשך כל ההתבגרות שלי, הם הקיפו את העולם הפנימי הלא מעניין שלי והכילו אותי. ועכשיו הלב שלי נחמץ כל פעם שאני עוברת באוטובוס על פני התחנה שהייתי עוצרת בה כשגרנו שם, אני מרגישה את הקווים של השגרה המוגנת שלי שהיו פעם כל כך ברורים מיטשטשים לאט ונעלמים.

אבל זו טבעה של נוסטלגיה, העבר הוא דבר שקשה לשמר גם אם מדובר בשגרה שהייתה פעם כל כך מוכרת, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא להזכר בזכרונות נעימים ולנסות להתרגל לעתיד. מסיבה זו אספתי כאן תמונות נבחרות מהבית שלי ובפרט מהחדר, תמונות שבשבילי מהוות רגעים משמעותיים בחיי שלא קיבלו מספיק קרדיט מנוכח ההרגל. אתם מוזמנים להתבונן ולנסות להשתתף בחוויה שלי.

The post רגעים מהבית הישן appeared first on פרברים.

הסרט מחולק לשלושה פרקים, כולם מתרחשים בבסיס בלב המדבר (כמובן עם מספר סצנות מחוץ לבסיס). הסיפור הראשון עוסק בדפי (נלי תגר) חיילת שבוזה שכל מטרתה לעבור לשרת בקריה בתל אביב. כאשר חיילת חדשה מגיעה לבסיס (יונית טובי) היא בטוחה שזה לשם מטרה זו. דפי היא חברתה הטובה של זוהר (דאנה איבגי) הקיבוצניקית הצינית מאוד שיושבת במשרד ימים שלמים בניסיון לקבוע שיאים חדשים בשולה מוקשים. מטרתה של זוהר היא לאבד את בתוליה במהרה. היא נשארה הבתולה היחידה בבסיס. הסיפור השלישי עוסק במפקדת שלהן, רמה (שני קליין) שרצונה הוא לזכות בקידום בעזרתן של שתי החיילות הלא ממושמעות שלה.

אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה מבריקה, עם סצינות ורגעים שהם לא פחות מגאוניים לפרקים. הבימוי והתסריט של לביא הם מלאי תחכום ייחוד ועדינות – התסריט שופע בדיאלוגים שנונים שאני בטוח שיהפכו להיות מצוטטים בפי כול. בנוסף לכך התסריט שלה מצליח לזגזג באופן מרשים בין הסיפורים והדמויות השונות, והוא מערבב בין סיטואציות קומיות מובהקות, לבין סיטואציות סוריאליסטיות שחלקן שואבות השראה ישירה מסרטי אימה. להצלחה של כל אלה תורמות גם כל השחקניות בסרט שממש בוראות את הדמויות בצלמן ולכולן יש חוש וטיימינג קומי מושלם.

לא כל יום נתקלים בסרט כמו "אפס ביחסי אנוש", בוודאי שלא בקולנוע הישראלי. מעל הכול, "אפס ביחסי אנוש" הוא אחת הקומדיות הטובות שראיתי בשנים האחרונות, אך יותר מזה הוא תרומה חשובה ומכרעת לקולנוע הישראלי, ויותר מכך הוא גילוי של יוצרת חדשה (שאני יותר ממליץ לצפות גם בסרטיה הקצרים המעולים) ושל קול חדש וייחודי שאני יותר מבטוח שהוא יהווה תרומה חשובה לקולנוע המתפתח כאן. "אפס ביחסי אנוש" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי עד כה השנה, והוא סרט חובה.

מתוך הערכה כנה לדמויות בסרט, החלטנו לעשות שאלון אישיות קצר שיעזור לכם לבחון מי אתם מבין שלושת הדמויות הראשיות. (לגודל מלא – לחצו על התמונה)

הטקסט פורסם לראשונה ב-Resh – נוער ישראלי יוצר ע"י שני קיניסו.
השאלון נוצר ע"י ליאור בר נוי וגיא קופמן. 

The post אפס ביחסי אנוש: ביקורת ושאלון appeared first on פרברים.

תמיד הייתה לי מחשבה שהדבר היחיד שמונע ממני חופש ויצירתיות הוא בית הספר. אני מתקשה לתפקד בין הרבה משימות בלי להתפרק, וזקוקה להרבה שעות שינה ביום (הרבה יותר ממה שאי פעם תצליחו לנחש, אני לא אתרברב יותר מדי אבל לפעמים אני ישנה מ 2 בלילה עד 2 בצהריים ואחר כך נכנעת לעוד סיבוב של שינה בין ארבע אחה"צ לשמונה בערב). אני גם בוגרת מגמה טכנולוגית ובעלת נפש הומנית, ככה שקשה לי לתמרן בין התחביבים שלי ללימודים. כל פעם שהתחלתי לצייר להנאתי, או כל פעם שרציתי ללמוד לנגן משהו, לקרוא או לעשות משהו מרגש ויצירתי עם עצמי נתקלתי באותה גדר של מטלות לימודיות שנערמות ומפרידות ביני לבין הרצונות שלי.

מהר מאוד בית הספר הפך עבורי מחוויה לימודית ומקור ידע, למכשול שרק מפריע לי לממש את עצמי. אם תבקשו ממני לתאר לכם את שגרת חיי בין אמצע בית הספר היסודי לתחילת התיכון אני כנראה לא אגיד שום דבר מעניין. כל מה שאני זוכרת זה שהייתי חוזרת הביתה והשעות היו נעלמות; הייתי שוכבת במיטה בשעמום ובדכאון ברגע שהשמיים התחילו להפוך לכחולים כהים (בין ארבע לשבע, תלוי בעונה) הייתי נרדמת בידיעה שאני צריכה לאגור כוחות לאחרי כן, כשאתעורר מאוחר לקראת הלילה ואתחיל ללמוד לאיזה מבחן. מדי פעם ניסיתי לתמרן בין תחביבים לבין בית הספר אבל זה פשוט לא עבד מרוב תשישות שגרתית, והמסגרת החינוכית שהייתה אמורה לשנות לי רק בשעות הבוקר הפכה להיות הדבר היחיד בחיי והדבר היחיד שאני קמה עבורו בבוקר, וגם זה רק כי אני חייבת.

מהר מאוד גם התחלתי לא לקום בבוקר לבית הספר: כבר ביסודי הייתי שיאנית החיסורים והאיחורים כי פשוט לא יכולתי לסבול עוד יום כשאני כלואה בשגרה האפורה והמדכאת שקוראת לעצמה מוסד חינוכי. כשהמשכתי לחטיבה חוסר הרצון לתפקד במסגרת הלימודית רק הפך לקיצוני יותר עד שבהמשך הוצפתי ברגשות שליליים וחוויתי חוויות נוראיות יותר מפעם אחת.

מה שקרה בסופו של דבר זה שעכשיו אני בת 18 ולא נשאר לי שום דבר מהתקופה הארוכה הזו חוץ מתעודת בגרות: את כל הקשרים החברתיים שלי איבדתי בשנתיים האחרונות כשהפסקתי להגיע ללימודים. בגלל שהפסקתי להגיע ללימודים פספסתי הרבה חומר ולא מיציתי את עצמי בבגרויות (את מה שכן למדתי דרך אגב עשיתי לרוב בעזרת ערוץ היוטיוב של ערוץ חינוכית, תודה לאל שהוא קיים), שעם הזמן כבר איבדתי את הרצון בלהצליח בהן או את העניין בידע שמאחוריהן.

כמובן שגם לעובדה שבחרתי ללמוד מגמה ריאלית בתיכון שכולו ריאלי הייתה השפעה נרחבת על האושר והמיצוי העצמי שלי: בתקופה שלפני התיכון נהגתי לחשוב שיש לי סיכוי רק אם אלמד משהו גדול מדעי ומשמעותי, אבל ככל שהתבגרתי הסתכלתי מסביבי וראיתי ילדים מוצלחים לא פחות ממה ששאפתי אליו שפשוט נהנו מהתקופה הזו, שלמדו מה שהם אהבו ומצאו דרך להאיר את השהות שלהם במוסד החינוכי, בזמן שאני הייתי מתוסכלת כל כך מחומר שבכלל לא דיבר אליי.

אם להיות כנה אפילו גיליתי שהדברים הטובים ביותר קרו לי בתקופות שלא הייתי בבית הספר: יצאתי לחופשות קיץ בלתי נשכחות שבהן היה לי חופש יצירתי לקרוא ספרים ולמלא מחברות בציורים, הכרתי את החבר שלי והחבר הכי טוב שלי וביליתי איתו ימים בלתי נשכחים, טסתי לארצות רחוקות וחשבתי מחשבות משמעותיות.

אני לא בטוחה מה אני מנסה להגיד, אבל אני חושבת שההפסד הגדול שלי מתקופת הלימודים הוא לא אשמתה של מערכת החינוך בלבד. אני חושבת שהזמן שבוזבז על מרירות ותסכול במקום על הנאה ומיצוי מלא של עצמי ושל הנעורים שלי נובע פשוט מהפרספקטיבה הקבועה שמשהו יכול למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. כמובן שאם אני אראה בבית הספר מכשול שמונע ממני לחיות את החיים, אני לא אעשה עם עצמי כלום ואגיע לגיל 18 בתחושה שרק עכשיו החיים אמורים להתחיל, שתלווה בהמון אכזבה כששום דבר לא ירגיש שונה. היום אני מבינה שהחיים שלי התחילו ממש מזמן, שלא הייתה יריית פתיחה שסימנה את ההתחלה שלהם והם פשוט התגבשו והם מכילים בתוכם המון חיים של אחרים. ההחלטות שלי היו בעלות משמעות גם כשהייתי בת ארבע, בדיוק כמו שיש להן משמעות היום.

אני חושבת שעדיף לראות את החיים כסרט נע שכולל בתוכו תקופות שאמורות לחפוף אחת את השנייה: מבחנים לא אמורים להפריע לי ליצור, והלימודים או כל דבר אחר לא אמורים למנוע ממני הנאה.

היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר מורכבות מהרבה תווים שחופפים אחד את השני ואם היו מנגנים אותם בנפרד הן לא היו יצירות מוזיקליות, ואני מעדיפה להיות יצירה מוזיקלית עד כמה שאני יכולה, אני רק צריכה לעבוד קצת על הסנכרון בין הנגנים אבל בסוף אני כנראה אהיה בסדר.

קולאג' בכותרת ואיור: ליאור בר נוי.

The post Studied at האוניברסיטה של החיים appeared first on פרברים.