ארבע לפנות בוקר. באוטו האדום. בדיקת דרכונים. דיוטי פרי. טיסה מייאשת. נחתנו סוף סוף. בונג'ורנו.

לפני הטיסה, לא חשבתי שאני הולכת לראות מקומות שכבר לא ראיתי בתמונות, או בסרטים. חשבתי שאיטליה תהיה עוד מדינה שאוכל לומר שהייתי בה, לעשות עליה "צ'ק". אך איטליה הראתה לי צד כל כך יפה שלה, כל כך שונה ממה שאומרים עליה, שלא יכולתי שלא להתאהב.

במשך הנסיעות הארוכות לכל עיר בצפון איטליה, היה קשה לפספס את הירוק. כל כך הרבה ירוק, והוא לא נמאס. שדות שלמים שמתפרשים על קילומטרים, שדות תירס, שדות גפן, שדות חיטה. כל שדה שחלפנו על פניו במהירות רבה, צבעי הירוק של הגבעולים הנישאים לגובה, צבעי הצהוב של התירס המתוק, וצבעי הכחול של השמיים הגדולים התערבבו לצבע חדש שלא ראיתי מימיי, ואלו גרמו לי לרצות לצאת מהרכב לתוך השדה ופשוט להיעלם בפנים.

בין כל שדה ושדה היה בית. אחד סגול, אחד כחול, אחד כתום, כך הלאה, אלו לבטח השלימו זה את זה לצבעי הקשת ממעוף הציפור. הבתים היו כל כך דוממים, שלא יכולתי שלא לדמיין נערים ונערות בני 16 משועממים, חומקים מהבתים עם הגגות האדומים, מסתובבים בשדות הפרחים שלא נגמרים, קופצים מעבר לשערים רעועים, רצים יחד לכיוון האופק. וכשהשמש והשדה נושקים בסופו של יום, כך גם שפתיהם הצעירות.

עלינו על הכבישים המהירים בהם אתה רואה את המכוניות האיטלקיות והקטנות חורשות את הבטון, וכל משפחה בתוך כל מכונית, מגיעה לאנשהו, מצפה למישהו. אפילו מתוך השלטים המשעממים המציינים שמות ומרחקים, בקילומטרים ובמיילים, בקעו פרחים מצדדיהם, והאירו את כל הדרך.

הגענו לערים. כל אחת מיוחדת במינה. כל אחת השאירה עליי רושם אחר, קלאסי במידה כזו או אחרת.

ונציה. העיר המוצפת הנפלאה ביותר. בעלת הבתים הנמוכים בצבעי הפסטל, הסמטאות המתפתלות הלוקחות אותך לשם ולכאן, ומרוב הקסם שלהן, לא אכפת לך איפה תצא. כמו שאנחנו עולים על האוטובוס ומגיעים לתל אביב, הוונציאנים עולים על הואפורטו – האוטובוס על המים המנצנצים של וונציה – ומגיעים לאיים ליד העיר, חולפים על פני שערים וגשרים. העיר לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. האווירה המרגיעה שאתה מקבל ברגע שהכנסת כף רגל לשטחי העיר, גורמת לך לשכוח מכל דאגה ומכל מחשבה.

פירנצה. משגיחת הפסל המפורסם, דוד של מיכאלאנג'לו. העיר מלאה בפרטי אמנות יקרי ערך, החל בפסלים וציורים וכלה בבניינים החומים והמעוצבים בפסלונים קטנים ולבנים של גברים רומאים. בעיר נמצא הגשר המפורסם גשר פונטה וקיו – על הגשר נמצאים דוכנים מלאים במזכרות קיטשיות ותוכלו לפגוש שם כל כייס מיומן בעיר. כשאתה הולך לצד הגשר אתה יכול לראות אותו ואת הבתים הנתמכים בו, הנראים לך מעופפים לרגע או שניים. יחד איתם, אתה מעופף ברחובות העיר האיטלקית.

מילאנו. מרכז האופנה הגדול, אליו זורמים כל המעצבים הגדולים, ושם נמצאים חלונות הראווה המרהיבים ביותר.  פראדה, ורסאצ'ה, גוצ'י ולואי ויטון, מרוכזים בשדרה אחת מקורה ומיוחדת הנקראת גלריה ויטוריו עמנואל. אופנה עילית שנותנת לך, התייר המסוקרן והמצויד במצלמה, לראות אותה בשורה ראשונה. שם תמצא גברים גבוהים ונאים בחליפות מחויטות מתהלכים עם תיק העבודה, ועם משקפי השמש המעוצבים. נשים יפות על עקבים מחודדים, לבושות בחצאיות צמודות, ובלייזרים נשיים, למרות החום. האנשים בעיר כל כך מתאימים למוניטין שהעיר יצרה לעצמה, או להפך.

ורונה. העיר שהקסימה אותי מכל. כל כך הרבה דברים בעיר הקטנה משכו אותי. סיפור האהבה המפורסם של רומיאו ויוליה התרחש בוורונה עצמה, ואני – כמכורה לאהבה – לא יכולתי להתעלם. ורונה נראתה לי כעיר אירופאית של ממש, קולית ותרבותית באותה מידה. רחובות צפופים בצורה הנכונה, ובשוליהם חנויות מוכרות שמושכות אותך כאילו שלא ראית אותן כבר בכל קניון אפשרי בארץ. ורונה היא עיר בעלת צדדים תיירותיים אך גם צדדים שהזכירו לי עיר מגורים רגילה לחלוטין. היא משלבת בין החדש לישן, ובין הרגיל ויוצא הדופן – דבר שלא כל עיר מצליחה לעשות.

אחותי שאלה אותי למה צילמתי דווקא את האיש הזקן על האופניים, או דווקא את שתי הנשים המשוחחות. אמרתי לה שחשוב לי לצלם את האנשים בעיר, בסביבתם הטבעית, לעומת הכנסיות המפוארות או המגדלים הגבוהים. האנשים הם אלו שעושים את המקום, את העיר. האנשים שיושבים בפארק, הקהל שמציף את הרחובות, הקהל שממהר לשום מקום.

אך חוץ מהקהל, ריחות מיוחדים מילאו את השדרות והרחובות. הסיגריות הלא מכובות שנפלו על המדרכה, או הסיגריות החדשות שבדיוק הודלקו, העלו עשן סמיך בין האנשים. הבשמים היוקרתיים שנשארו על צווארן של הנשים האלגנטיות, הדיפו ריח "שאנלי" לאוויר. עשן הסיגריות, וענן הבשמים איזנו אחד את השני, ויצרו ריח דובדבנים מתוק שעלה באפי, ונתן מושג לאורח חיים איטלקי.

התהלכות בשוק ריק, בין התיירים האחרים, והמוכרים הזרים, גורמת לך להבין מהי חווית שוק אחרת – לא רועשת, רטובה או צפופה – אלא מרווחת, מזמינה ובעלת ריחות משי, פשתן ועור אמיתי, שנודפים מהתיקים והצעיפים היוקרתיים שמוצעים למכירה בצורה כל כך לא מוכרת ונעימה.

אני מאמינה שספגתי את איטליה בצורה הטובה ביותר. אני שמחה שהשבוע נגמר – התגעגעתי לחברים כמובן, אבל גם התגעגעתי לעיר הקטנה שלי. נהניתי לראות מקומות חדשים, ולטייל בין הסמטאות הקטנות של וונציה ולהיאבד בהן, אבל התגעגעתי לקיצורי הדרך, הגנים, והספסלים שאני מכירה כל כך טוב. הבניינים הישנים והפרבריים של חברים שלי, והדרכים הקבועות שלי לכל מקום.

כל התמונות בפוסט זה צולמו ע"י נוי קליין במהלך ביקורה בצפון איטליה באוגוסט 2014.

The post רשמים מצפון איטליה appeared first on פרברים.

לתאר את נח במילה אחת? צדיק, אבל אולי אני משוחדת – לאבא שלי קוראים נח, ויש לו שלושה ילדים, אני ושני האחים שלי, בדיוק כמו לנח התנ"כי (שם, חם ויפת). הסרט "המבול" הוא גרסא מחודשת לסיפור המקראי של נח, ויש שיאמרו שהוא מתיימר להיות פילוסופי או אפילו יקראו לו טראש תנ"כי.
אני לא חושבת.

קודם כל, המשחק של אמה ווטסון (המוכרת כהרמיוני מסדרת הסרטים "הארי פוטר") מושך אותך מהרגע הראשון. חוץ מהשחקנים המוכשרים שמככבים בסרט (כמו ראסל קרואו, לוגן לרמן, ג'ניפר קונלי ועוד), הוא מעלה דילמות והשוואות רלוונטיות למציאות שבה אנו חיים. הדברים האלה גורמים לסרט לעורר לא מעט תהיות – ואלה סוגי הסרטים הטובים ביותר.

בתחילת הסרט ישנה אקספוזיציה נהדרת שבה מוצגים הסיפורים הראשונים של התנ"ך – בריאת העולם, אדם וחווה, קין והבל. הסיפורים מסופרים בקולו של נח לפי הסיפור התנכ"י והיצמדות לאמונה באלוהים. לעומת זאת, הסיפורים מוצגים פיזית על ידי תאוריית האבולוציה. הניגוד הזה, בין האלוהות למדע שמוצג בגרסא המחודשת הזו, מעורר מחלוקת שקיימת מאז דרווין.
הפרשנות החדשה של הבמאי, דארן ארונופסקי, הביאה איתה דמויות חדשות שרק הוסיפו והתאימו לסרט כמו החלק האחרון של הפאזל. אחת הדמויות החדשות היא אילה – שכבר בגיל קטן מאומצת לחיק המשפחה של נח לאחר שנפצעה בפרעות. אילה מתחברת מיידית לשם, והשניים מתאהבים.

הסרט סובב סביב קונפליקטים הומניטריים רבים שאיתם נח צריך להתמודד. נח, כאדם המאמין באל אך גם בעל היגיון רציונלי, צריך ללכת אחרי האל בעיוורון מוחלט. הוא צריך להתמודד עם ההרגשה המתמשכת שהוא הנבחר. הוא, מכל האנשים בעולם, האדם שניצל מחורבן הקרב, ונבחר בפינצטה על ידי האל. אם דבר שכזה היה קורה לאחד מאתנו, הדבר הראשון שהיה עולה בדעתנו, היה- למה? למה אני? מה כל כך מיוחד בי?

שאלות אלו הביאו לשיגעונו של נח ושל עזיבת ההגיון הבריא שלו למען בטיחה מאולצת באל. אי שפיותו הביאה את נוח לנפילה מוחלטת, הוא מאמין שאלוהים רוצה למחוק את האנושות בגלל חטאיה, והוא השתמש בנח ובמשפחתו ככלי בלבד. בנוסף לכל הקונפליקטים שהסתחררו במוחו, הטירוף של נח הביא אותו לדילמה הגדולה ביותר לדעתי: ההבדל בין טוב לרע לבין אנושי.

אספקט האנושיות שולט לאורך הסרט, ובמיוחד בדמויות של שם, חם ויפת. הצלחתי לראות בכל אחת מדמויות אלו תכונות בולטות שמתבטאות באנשים שאני מכירה. שם ואילה חיים סביב האהבה החזקה שהם חולקים. יפת נשאר מאוד שקט לאורך הסרט, כפי שאמרה אמו: הוא נאמן, וכפי שאמר אביו: הוא חי לרצות אחרים. ולבסוף, חם. בדמותו של חם מצאתי חלק קטן ממני. איזשהו מורד במשפחה, שמתחיל במסע אחר חיפוש אהבה, וסיים במסע אחר חיפוש עצמו.

כנראה שהחיבור החזק שלי לסרט נובע מהסקרנות והחיבה התמידית לסיפור, ומהעובדה שאני מכירה את הסיפור בצורתו המקורית ואת הפרשנויות והמשמעויות שלו. אך אני רואה זאת כיתרון – הפרשנות שזכורה לי מגיל קטן אפשרה לי להשוות את הסיפור הישן והסיפור החדש שנוצר, ולהבין הכל בצורה יותר בוגרת. אפשר אפילו לומר שגדלתי יחד עם הסיפור.

ציור: בריאת האדם, מיכלאנג'לו. אינטרפטציה: זהר קטן

The post מבול של מחשבות appeared first on פרברים.

העולם כל כך גדול ואני כל כך קטנה. כאילו כולנו היינו גרגירי חול קטנטנים במדבר שלא נגמר, וכל מה שאנחנו מכירים אלו הם הגרגירים האחרים שמסביבנו, ומדי פעם הרוח החזקה לוקחת אותנו בידיה וזורקת אותנו יתומים למקום אחר.

את השיר הזה כתבתי בתחילת השנה השנייה שלי בתיכון, בכיתה י'. הייתה לי חבורה משלי, ואהבתי את כולם, בכנות. אבל באותה תקופה שום דבר לא עבד. באותה תקופה ניתקנו כחבורה קשר עם חברה, ואני איבדתי אותה. הרגשתי רע, רע מאוד. כאילו פעם אני הייתי הרוח מתחת לכנפיה, ועכשיו אני הרוח החזקה שלוקחת אותה וזורקת אותה למקום אחר.

הרגשתי כמו שייח׳ סעודי שרוכב על גמלו המבולבל. הרגשתי שאני דורכת על חברה שלי מיליון ואחת פעמים, עד שהיא שקועה באדמה, רחוק מספיק ממני.

לפעמים אנחנו מטפסים גבוה ועולים מעלה, מגיעים לאופוריה שבה אנו בטוחים ששום דבר לא יכול להשתבש. ולפעמים אנחנו מחליקים ונופלים מטה עד בסיס ההר, שם אנו בטוחים שהכל יכול להשתבש. לפעמים אנחנו עושים טעויות, כל כך מרות, עד שכל מה שבנינו הולך להתמוטט ולהיעלם. ובהרף שניה הכל חוזר חזרה כאילו לא קרה כלום.

למדתי שאני לפעמים שוכחת שאני מתמודדת עם אנשים, שלפעמים הם מאוד דומים לי, בדיוק כמוני, ולפעמים הם ההפך הגמור ממני. זה בסדר להתרחק, זה בסדר לפגוש אנשים חדשים. זה יותר מבסדר, זה אנושי! כולנו אנושיים, חמים, בעלי דם שזורם בעורקים. ובמיוחד בגלל זה, אסור היה לי להאשים אף אחד, ובהחלט לא את עצמי. בסופו של דבר, החיים ממשיכים ואנחנו איתם. אז קחו את עצתי – אל תהיו גמל מבולבל. תהיו אתם.

צילום: ג'יימס צ'ורורוס.

The post מדבר appeared first on פרברים.