תאורה וצבעים
באופן טבעי וכמעט בלעדי יש לבוקר גוונים וקרני שמש משלו. אלו שעות בתוליות של יום שעוד לא התחיל, של מכוניות, מדרכות, אספלט ועמודים שהשמש החזקה של השעות הבאות עוד לא צרבה בהן אחרי הלילה הקריר. התאורה היא תאורת רחוב כתומה עמומה שמשתלבת עם שמיים שמחליפים צבעים בתדירות גבוהה. בפחות מחצי שעה הכל יכול להפוך מחושך מוחלט ללובן טהור, סטרילי. פלטה שלמה נעימה לעין ולתחושה.

"בדידות" של בוקר
זו לא בדיוק בדידות כי רובנו חולקים אותה ושותפים לה. היא מורכבת מהאיטיות והישנוניות, יחד עם הרחובות שעדיין מעט שקטים או רק מתחילים להיות סואנים, המבטים העייפים וקורי השינה שמקשטים אותם (אלא אם שטפתם פנים) והרצון של כולם ללא יוצא מן הכלל לחזור למיטה ולבגדים הנוחים, להתכסות בשמיכה ולהפליג שוב למחוזות החלום. ולמרות המשותף לכולם זו עדיין "בדידות" שאנו חווים עם עצמנו. גם במקום כמו האוטובוס בדרך לעבודה, שמלא באנשים כמעט עד אפס מקום, יש מין שקט כזה רדום של בוקר. אני מתחברת לאוזניות ולמוזיקה, מרכיבה משקפי שמש ושוקעת בעייפות של יום שעוד לא התחיל.

פלייליסט של בוקר
יש בקרים שאני פשוט לא מצליחה לבחור שיר שיתאים לאווירה ולא יצרום לי באזניים, ויש בקרים שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לשמוע, ולרוב אלה אותם השירים שפשוט מתאימים בדיוק.

בניתי פלייליסט בוקר אולטימטיבי, שירים נעימים שמעלים חיוך להתחלה טובה של היום. הקשיבו לו בדרך שהאוטובוס נושא אתכם בה, בזמן ההליכה שלכם לבית הספר, או סתם כשאין לכם חשק לקום מהמיטה החמימה.

The post שלושה דברים של בוקר appeared first on פרברים.

בעשרים ותשע דקות הכניס ניק דרייק יצירת מופת המחולקת לאחד עשר חלקים. שנתיים בלבד לאחר שהוציא לאוויר את האלבום, בגיל עשרים ושש, דרייק נפטר ממנת יתר של תרופות נגד דיכאון.

"Pink Moon" הוא אלבום פולק מינימליסטי. הקול הרך של ניק דרייק מלווה בגיטרה בלבד בכל השירים, למעט השיר הראשון, הנושא את שם האלבום, בו מנגן פסנתר בנוסף לפריטה העדינה על מיתרי הגיטרה. דבר שיש להעריך בדרייק היא גאוניותו והיכולת שלו להעביר כל כך הרבה בכל כך מעט. ובגלל זה, בעיני, האלבום הזה ראוי להחשב יצירת מופת. הן בגלל התוכן שלו והן בגלל המינימליסטיות בה הוא מגיע.

"ירח ורוד" הוא שם אחר לירח מלא, שמהווה בדת הקתולית ובאמונות עתיקות אות קלון, סמל למוות ואפוקליפסה. השיר הראשון למעשה מדבר על המוות הרודף את בני האדם, אשר אליו יגיעו בסוף בין כה וכה ואין דרך להתחמק מבואו. דרייק אינו מפחד להגיד זאת ולשים את הרעיון של מוות כאלמנט מרכזי. האלבום כולו משרה תחושת שלווה, מעין קתרזיס נוגה.

בהמשך האלבום דרייק חולק עמנו את רגשותיו שלו, הוא כבר לא מדבר באופן כללי על בני אדם, אך נושא המוות חוזר שוב ושוב. ב -"Place To Be"  נדמה כי הוא משוחח עם המוות, או עם מה שנתן לו חיים, ומסביר כי בצעירותו לא היה מנוסה, לא חווה וראה מספיק ולכן היה אדם שמח יותר. עכשיו כשהוא מבוגר יותר, מבין יותר, איבד את תמימותו, נראה שהוא לא מצליח למצוא את מקומו בעולם, ועדיין נמצא בחיפוש אחריו. הוא חווה התעוררות שלילית עם ההתבגרות שלו.

מיד אחרי מגיע "Road", השיר המועדף עליי מהאלבום, מבחינה מילולית ומוזיקלית. השיר מדבר על השוני שדרייק חש שיש בינו לבין אנשים רבים. הוא רואה דברים באופן מסוים, ולכן הדרך בה ילך היא משמעותית להשקפת העולם האישית שלו והבחירות שלו. הוא אומר שאדם לא צריך להרגיש רע כי הוא נמצא במקום אחר מרוב האנשים שבחייו, מפני שהדרך שכל אדם עושה תואמת אותו, את צרכיו ואת מי שהוא – הדרך היא מוארת ואינדיבידואלית לכל אדם ואדם.

אותו הרעיון עובר גם בשיר הבא, "Which Will", הרצוף בשאלות שאינן מופנות לאדם ספציפי – שאלות של בחירה בדברים מסוימים ובכלל. כל אדם יענה אחרת לשאלות האלו, בדיוק לפי אותה אינדיבידואליות עליה הוא דיבר קודם לכן ב "Road".

"Horn" הוא קטע גיטרה אינסטרומנטלי המאופיין באותה פריטה פשוטה שמלווה את כל שירי האלבום. גם אם אין מילים, היופי הוא בלהעניק למנגינה אינטרפרטציה ויזואלית שממחישה את התחושות שמשרה המוזיקה. השיר משדר לי תחושת בדידות, כאילו הצלילים הם מחשבותיו וצעדיו של אדם בודד המחפש מקום בטוח להישאר בו.

"Things Behind The Sun״ הוא השיר הארוך ביותר באלבום. הוא מתאר את קורותיהם של בני האדם הפשוטים ואלו העומדים באור הזרקורים, בעלי הפרצופים המוכרים, אלו ששמם הולך לפניהם. הם מתוארים כזוהרים כמו השמש, עד כדי הסתנוורות. האמת מאחורי החזות הנוצצת מגלה לנו על אנשים שבורים, אנשים שחווים קשיים דווקא בגלל אור הזרקורים שמופנה אליהם יום יום.

דרייק מבקש שבני האדם הפשוטים, אלו שנושאים עיניים למודלים לחיקוי, לאיידולים שלהם, יעריכו את הדברים הקטנים והאנושיים שקרובים אליהם כי אלו הדברים הממשיים הנושאים עמם אמת.
הוא אומר שברגע שנחשפת האמת לגבי אותם האנשים הזוהרים, הם פתאום כבר לא נראים כל כך מיוחדים והמרדף אחר דמויות לשאת אליהן עיניים ממשיך ומשאיר אותם מאחור.

בסופו של דבר ההערכה לדברים הפשוטים הופכת לקלה יותר. בני האדם מעריכים את הקיום של עצמם, את הטוב שבאנושיות. כאאוטסיידר, דרייק למעשה מדגיש בפנינו את מה שלו תמיד היה, מההתחלה, כשהשאר התמקדו בדברים אחרים. הוא מודע לכך שהבחירות שיעשה לא תמיד ימצאו חן בעיני אחרים, הדרך בה הוא רואה את העולם לא תואמת את דרכם של אחרים, בגלל שבחר בפשטות, בשקט, לעתים בפסימיות על פני ההפך. שוב, הוא לא מפחד להבליט את האמת גם אם היא מכוערת או כואבת או עצובה.

"Know" שוב מפתיע אותי בפשטות שלו. הוא מתחיל בהמהומים נוגים של ניק, מלווים בנגינה החוזרת על עצמה לאורך כל השיר, סטטית, לא משתנה, חוץ מהעוצמה בה הוא פורט על המיתרים, היא מתחילה עדינה, נעימה. כשמתחילה השירה מתחזקת, כאילו דרייק צובט את המיתרים במילים הכואבות אותן הוא שר. בשבילי הן מרמזות על אהבה שאינה ממומשת, שדרייק עצמו לא מסוגל לספק בגלל הדיכאון והקושי שאופף אותו בחייו. בהתחלה, דעי, אני אוהב אותך, ובסוף – דעי, אני לא שם.

כל האלבום הוא אלבום כואב. דרייק חושף מילים ותובנות ממעמקי נשמתו, אך השיר "Parasite" בעיני, הוא השיר הכי כואב. במהלך חייו דרייק היה מנגן ברחובות ובתחנות רכבת תחתית. כמוזיקאי מבחינה כלכלית לא הייתה לו הצלחה, ורק לאחר מותו קיבל את ההכרה והפרסום שהגיעו לו. "Parasite" מתאר את קורותיו כנווד שמטייל ממקום למקום, מופיע ברחוב למחייתו, והכל נעשה באופן ריקני למדי. כאילו הוא אינו מוצא במעשיו היגיון או שמחה. הוא מתאר את אלו בעלי הנעליים הנוצצות, הנקיות שחולפים על פניו. האם הם רואים אותו בכלל?

"תשימו לב ואולי תראו אותי על האדמה, כי אני טפיל בעיר הזאת", הוא אומר. הוא מתייחס לעצמו כאל שרץ, כאילו הוא מפר את סדר יומם של האנשים האמידים, שהולכים מהר בחליפות המגוהצות שלהם, שקועים בדאגות שלהם ואין להם זמן להביט באדם פשוט המנסה למשוך את תשומת לבם. דרייק משוטט, הוא אינו מרגיש שייך לשום מקום אליו הוא מגיע. הוא טפיל בכל מקום, מנסה להסתגל אך לא מצליח. הוא מבין כי הבדידות נישאת עמו תמיד, והיא אופפת את כולם. גם את האנשים עם הנעליים הנוצצות והחליפות, גם את הליצן שעומד בפינת הרחוב ומשעשע אנשים למחייתו.

"Ride" תמיד נראה לי כחידה. אף פעם לא הצלחתי להבין אל מי הוא מדבר בדיוק, למרות שהפניה האישית כנראה פונה לבחורה היחידה אותה אהב במהלך חייו, אהבה חזקה. קראו לה סופיה רייד – Sophia Ryde, ושמה באופן מובהק מתקשר למילים ולשם של השיר. אם מסתכלים עליו כשיר המוקדש אליה, נראה כי יחסו של דרייק אותו הוא מביע בשיר כלפיה נובע מההיכרות העמוקה עמה. הוא מעמיד את היחסים ביניהם בשאלה, כיוון שהם היו קרובים מאוד אך מעולם לא הגיעו למקום רומנטי. בשיר הוא מדבר על כל מה שנמצא מסביב ויכול היה להרכיב מערכת יחסים של ממש, אך הדבר לא קורה. בגלל אישיותו ה"כבויה" של דרייק וכמו שתיאר בשיר "Know", לעולם לא היה מצליח להגיע עם סופיה למה שליבו חשק באמת.

השיר הבא הוא הנפילה שלפני הקימה וההתעוררות. מרווח זמן קצר מאוד מפריד בין ההתחלה שלו לסוף האלבום. ובכל זאת, דרייק כמעט ומשאיר אותנו עם טעם מר בפה. "Harvest Breed" הוא דימוי למצבו הנפשי של דרייק, שהולך ומדרדר עם הזמן. הוא מתאר נפילה חדה ומהירה אל תוך חוסר אונים וייאוש. נפילה אל הדיכאון והאובדנות. "אתה מחפש למצוא חבר", ו"זה יכול להיות הסוף" מסגירים את בדידותו של דרייק במערכה הזו מול החיים. הוא חיפש, אחר חבר, אחר מקום, אחר משמעות, ולא מצא. הוא מתחיל להרהר בעניין קו הסיום שלו שמתקרב בצעדי ענק. "נופל מהר, מתכופף לגעת ומנשק את הפרחים הנבולים", למעשה הוא כבר נמצא בתחתית, היכן שנמצאים הפרחים, שבחיים הם דבר יפה ושמימי וגם הם גוססים, מטים ליפול.

לבסוף הוא משלים עם המצב. הוא מוכן ל"קציר" – לעבור תחת החרמש של מלאך המוות, אותו חרמש שמשמש גם חקלאים ככלי איתו הם קוצרים את היבול.

כמו שאמרתי, דרייק לא משאיר טעם מר. הגענו אל המוות, אל קו הסיום אך זהו לא הסוף.

"From the Morning" הוא הפרחים שצומחים מהאדמה הטריה, מהקבר. בשיר הזה אנחנו עוברים חוויה רוחנית עם הטבע. החומרניות הושבתה ממזמן, התקרבנו לאדמה וזה כל מה שמשנה עכשיו. הפעם, האמת שנחשפת היא האמת היפה על העולם ועל הטוב שבו. ההתקרבות לטבע, ההתקרבות לחיים ולאוויר וליום וללילה. השיר סובב סביב שלווה מסוימת, אצל כל אדם היא תתעורר ברגע אחר, כשאצל דרייק היא תגיע בסוף ימיו, ברגעיו האחרונים, כשידע להעריך כל טיפה של הגשם וכל גוון שנמצא באינסוף שהוא הפרא והטבע. אחרי הכאב, והעצב, והייאוש והשליליות, מנחילים בנו זיק של אופטימיות, של הערכה לחיים וליופי שבהם.

למרות הכל, דרייק מבקש שנפקח את עינינו, ונלמד את החיים ואת כל מה שמרכיב אותם מבראשית.

The post Nick Drake – Pink Moon appeared first on פרברים.

המנטליות של אז הייתה הרבה יותר תמימה, בתולית, ובגלל זה לא חוויתי או הרגשתי שום דבר שהווה מכנה משותף ביני לבין הולדן קולפילד. גם לא חיפשתי את זה אז – את ההזדהות, את האמת לאמיתה.

ואז עליתי לתיכון והכל פתאום השתנה. הראש שלי עבד שעות נוספות, באופן מתיש ומכביד. לא הצלחתי לסדר אף מחשבה עד כדי הבנה והגיון. החוויה הראשונית מהתיכון הייתה לי רעה. נכנסתי לתוך קובייה גדולה של מים, וזו ליוותה אותי במשך שנתיים – הרגשתי אטומה, תקועה. רק השנה, האחרונה בהחלט בתור תלמידת תיכון, חזרתי וניסיתי לקרוא שוב את "התפסן". זה היה שונה, מקצה לקצה, בכל מובן. להיכנס לראש של הולדן היה כמו לקרוא מחשבות ישנות שלי, כמו לפתוח יומן שנכתבו בו מילים בלהט הרגע.

הולדן הוא נער בן שבע עשרה שמספר על חוויות שעבר בשנה בה היה בן שש עשרה – הוא נזרק מהפנימייה בה למד, נסע לבד לניו יורק, ובמשך שלושה ימים עבר מסע התבגרות רצוף סיטואציות ומפגשים עם אנשים שונים, הסיק מסקנות ומחשבות שדרכן עוברת אלינו, הקוראים, השקפתו הייחודית על העולם.

פעם מישהו סיפר לי שהייתה חבורה של נערים שהתאבדו לאחר קריאת הספר – וכשלמדנו אותו בכיתה, לא פעם ולא פעמיים שמעתי חברים שטענו שהספר מדכא, וכמה הולדן תקוע. בהשוואה אליהם, לקחתי את הספר למקום אחר, טוב יותר.

בזכות ההבנה וההתעמקות שלי בספר, התבגרתי מאוד במהלך השנה. הקריאה עצמה גרמה לי להתמסר לעלילה ולהתרחשויות. היו הרבה דברים שהולדן אמר שהסכמתי איתם – העניין של כבוד אותו הוא רוחש לאחרים ומעוניין שיכבדו אותו באותה המידה. הרתיעה שלו מאינטימיות סתמית – הולדן מסביר כי הוא אינו מבין איך אדם מסוגל לחוות אינטימיות בניתוק מרגשות, כיוון שבשבילו הרגשות קודמים לכל, ואינם מתפתחים ברגע.

הולדן סולד מעולם המבוגרים, ואת זה רואים לאורך כל הסיפור. לבסוף הוא מגיע למצב בו הוא מבין כי זה הזמן להתבגר – באופן סמלי. למעשה, הוא כבר מדבר מנקודת מבטו הבוגרת, שחוותה ועברה דברים שעזרו לו להגיע למקום בו הוא נמצא בסוף הסיפור.

חלק מאוד גדול ממה שמעסיק אותי ביום – יום זו הידיעה שבכל יום אני אחרת, בכל מקום יוצא ממני צד שונה. בסיפור, החוויות שהולדן עובר חושפות כל פעם צד אחר, חלק אחר באישיות שלו שהופך אותו למי שהוא ולייצוג המתפתח שלו; כל התחושות שלו, הרעות בעיקר, התהייה האינסופית – "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא", כל אלה התאימו כל כך להתבגרות האישית שלי. והנה, אני קוראת את הולדן הבוגר לבסוף, וזו נחמה, תחושה טובה, שגם האבוד והבודד יוצר תהליך משל עצמו, ואולי מוצא מקום בעולם, מקום בטוח ובוגר – "בוגר" במובן הכי טוב שיש.

עניין הברווזים רק מחזק את התחושות – כשהאגם קפוא, או כשהמקום הבטוח כבר אינו בטוח, לאן אפשר ללכת? הולדן לא מוצא תשובה לשאלה הזו. הוא בחיפוש תמידי אחריה. ואולי הוא לא צריך לדעת או למצוא אותה. אולי זה דבר שמשתנה, כל פעם אתה במקום אחר, במצב אחר, אתה אדם אחר שעובר חוויות אחרות וחושב מחשבות שמשתנות ללא הרף. וכל אלה הופכים אותך למי שאתה.

בזכות "התפסן" למדתי שזה בסדר לפחד. כל אדם מוצא את המקום שלו – ואם לא, הנדודים והדינמיות של החיים הם אלה ששומרים על משהו שלם. בן אדם לא צריך לפחד מהמגרעות ומהכישלונות שלו, מחוסר ביטחון וחוסר אונים לפעמים. אלה באים יחד עם הכל, כל מה שהופך אותך למי שאתה – לאינדיבידואל.

ההתבגרות היא תמידית, היא מתקיימת בכל שלב בחיים רצופי התהליכים, ומתפקידנו להכיל ולצלוח אותם. אני נמצאת בסיומה של תקופה ארוכה, בתחושה שאני נזרקת לקוביה עם מים חדשים. זה סוף וגם התחלה, בדיוק כמו הסיום של "התפסן בשדה השיפון" – הולדן נמצא בראשית חייו החדשים. הוא יוצא אל העולם.

בתמונה הראשית: הציור "שדה שעורים" של איוואן שישקין; איור כריכת הספר: מיכאל מיטשל

The post מים חדשים appeared first on פרברים.