הסרט מגולל את סיפור התבגרותו של מייסון אוונס (אותו משחק אלר קולטריין, שהיה בן 7 בתחילת הצילומים וסיים את הסרט בגיל 18), וכן את יחסיו עם אמו (פטרישה ארקט), אביו (אית'ן הוק) ואחותו הגדולה (לורליי לינקלייטר – בתו של הבמאי). יחד עם העלילה המלווה את מייסון מילדות לבגרות, אנו רואים את התפתחות החברה מסביבו, חייה של אימו ובני זוגה החולפי , יחסיו עם אביו, וכמובן גדילתו לתוך הבנה של כאב, אובדן, שמחה, סמים ואהבה.

הדבר הטוב ביותר בסרט הוא האותנטיות שלו. הוא לא מתיימר להציג חיים מושלמים מידי או טרגיים מידי. הדמויות הראשיות אף פעם לא מושלמות, בדומה לחיים הן תמיד מתפתחות ולא בטוחות בנוגע לעתידן (כמו שהבמאי לא בטוח בנוגע להמשך התסריט). מייסון, כיאה למתבגר, עובר במרוצת השנים תספורות נוראיות ונוראיות פחות, סגנונות לבוש שונים, פצעי בגרות, מפתח דעות, תחומי עניין ומערכות יחסים.

חשוב להדגיש שהסרט הוא לא דוקומנטרי, הוא צולם על פי תסריט ובוצע על ידי שחקנים. אך כמו שהבמאי ריצ'רד לינקלייטר אמר בראיון, הוא נועד להרגיש אמיתי, לטשטש את הקווים בין דימיון ומציאות, ומצליח במשימתו לחלוטין. התסריט נכתב במרוצת השנים, השתנה באופן קבוע בהתאם לתקופה בה צולם, וכך הצליח לגדול ולהתפתח ליצירה שהוא. לינקלייטר אמר כי התסריט הורכב משנים עשר תסריטים בבסיסו (אחד לכל שנה), ולמרות שהיו לו את נקודות המפנה וההתרחשויות שיקרו בסרט כעמודי תבל, כל שנה הוא שינה ושיבץ את המציאות החדשה בצילומים.

לכן, בשנת 2002 רואים את מייסון רואה דרגון בול זי, וב- 2005 אותו ואת משפחתו עומדים בתור לקבל את הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", לבושים בגלימות וכובעים. ב- 2007 רואים ילדה קטנה שרה את השיר סיום של היי סקול מיוזיקל, וב- 2011 את מייסון ואביו מדברים בפייס-טיים. לינקלייטר לא יכל לצפות את כל אלו, במיוחד לא את ההתקדמות הטכנולוגית שעברנו בעשור אחד, אך עדיין הצליח לשלב כל תקופה באופן אותנטי עד התפעלות. דברים שאני זוכרת במעורפל שהיו בילדות שלי (ושל כולנו), פרטים קטנים ושוליים שמוסיפים המון למשמעות הרגשית של הסרט בעיני. אני מיד נזכרת איך שיחקתי עם אחי את המשחק הזה, או שהקשבתי לשיר ההוא (וגם פסקול הסרט לא מאכזב בהיותו קפסולת זמן, עם פניני כל תקופה בזמנם המתאים בסרט).

הסרט ארוך יחסית, כשעתיים וארבעים דקות, אך האורך פועל רק לטובתו. כל חלק מילדותו של מייסון מוצג בקפידה והקפיצות בין השנים והגילאים שלו לא מהירות מידי או פתאומיות. הסרט לא רץ, לא ממהר, אין בו חיפזון להספיק לדחוס שנים רבות לסרט אחד. אתה רואה כל תקופה, כל התרחשות, ואתה חווה את חייו של מייסון ביחד איתו. מסע ארוך וקפדני – כמו בחיים האמיתיים, שבסופו אתה רק יכול להסתכל אחורה על החוויות שחווית מול המסך.

בסופו של הסרט, הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, חלק מחיים של אדם שלא קיים. היכולת הזאת להתחבר למישהו, להרגיש קשר עמוק, רק בגלל שראית סרט במשך שעתיים וארבעים דקות. סרט שעבדו עליו שתים עשרה שנה.

The post 12 שנים של התבגרות appeared first on פרברים.

קצת ידע כללי על הספר והאנשים שהיו ותמיד יהיו חלק ממנו: אנה מתחילה לכתוב ביומן ביום הולדתה ה-13, בו מקבלת את היומן כמתנה. היומן כתוב מהתאריך ה-12 ביוני 1942 ועד ה-1 באוגוסט 1944, כשב-4 באוגוסט גילו את אנה ושבעת המסתתרים האחרים. כולם נלקחו למחנות ומתוכם רק אביה של אנה – אוטו פרנק, שרד. במחבוא היו עם אנה: הוריה (אוטו ואדית פרנק), אחותה (מרגוט פרנק), עוד משפחה שכללה את הרמן, אוגוסטה ופטר ון פלס, ופריץ פפר. אחד הדברים שלא ידועים לכול בנוגע ליומנה של אנה זה שאנה תיכננה לפרסם את היומן בעצמה לאחר המלחמה, ולכן ערכה אותו תוך כדי הכתיבה היום יומית שלה, הוסיפה והורידה קטעים, וכן שינתה את שמותיהם האמיתיים של המסתתרים לשמות בדויים (למשל קראה לפריץ פפר אלברט דוסל). אחד הדברים המשמעותיים בחיי המסתתרים במחבוא היו האנשים שעזרו להם בכל יום, הביאו להם אוכל, ספרים ועידכנו אותם בנוגע לעולם שבחוץ. אנשים שלא היו חייבים לעזור לכביכול "פושעים נמלטים", וסיכנו את חייהם רק על מנת לעזור לאלו שמזלם פחות טוב משלהם: מיפ חיס, אליזבת (בפ) פוסקאול, ויקטור קוגלר ויוהנס קליימן.

רציתי לכתוב המון, אבל למען האמת אני לא יודעת מה לכתוב. ספר שמורכב ממכתבים או כיומן הוא תמיד יותר אישי, וספרים בכלל גורמים לנו להתחבר ולהשתקע בסיפורים ודמויות בדיוניות וללמוד ולשאוב השראה מחייהן, אבל כל הספר לא יכולתי להתנתק מהידיעה שאנה הייתה אמיתית. לא יכולתי להתנתק מהידיעה שהיא מתה. במיוחד בגלל כל התהיות בנוגע לעתידה וכל ה"כשאני אצא מכאן" שנתקלים בהם במהלך הספר. אנה תמיד ראתה את העתיד, דיברה על יום אחד שלא הגיע בשבילה. עברתי את הספר הזה עם 8 מסתתרים, שלמדתי להכיר ולאהוב. ונשאר אחד. נשאר רק אחד, ואני כל כך עצובה בשבילו.

אחד הדברים העיקריים בספר היא היאחזותה של אנה בלמידה, בקריאה, בגזירת תמונות של שחקנים מסרטים שאפילו לא ראתה. בדיוק כמוני (וכמו כל הכותבים של פרברים), אנה נאחזה בדברים ששמרו על שפיותה: בספרים על אנשים עברו, בלמצוא את עצמה מחדש בכל דמות, בכתיבה, בלהרגיש חופשיה וצעירה למרות היותה כלואה, בלהפוך את עצמה באופן תמידי לבן אדם יותר טוב. זה ישמע קצת מוזר, אבל אני רואה את אנה, במידה והייתה היום נערה, כותבת לפרברים. היא לא רצתה להיות כמו כל הנערות שמדברים עליהן בכתבות בסגנון "איך לטפל בנער המתבגר שבבית שלכם: ההורים נגד המפלצת" – היא רצתה להיות היא בפני עצמה. היא אהבה היסטוריה ואת הטבע, האמינה בחופש דת וכבוד לזולת. אישה חזקה שתקבע לעצמה את מהלך חייה, שרצתה להשמיע את הדעות שלה וניסתה כמו כולנו להישמע. האמינה בטוב, אבל לא הייתה או התיימרה להיות מושלמת או בעלת התשובות. עבדה קשה להיות אמיצה אך כמוני (ועל בטוח הרבה נערות מתבגרות) מצאה את עצמה אוהבת את הכל יום אחד ובוכה בשקט ביום אחר.

היומן כולו שופע אמת וכנות – פשוט חיים של נערה, שפוחדת ושמחה ואוהבת ושיש בה כל כך הרבה תקווה. אי אפשר לנתק את היומן מהשואה אבל אני לא חושבת שהוא מתמקד בתקופה ההיא, לא לחלוטין. הוא מתמקד בלהמשיך הלאה ובלחיות ובלאהוב את החיים למרות הכל כי תמיד יש נקודות אור. אני כל כך מפחדת, מהמון דברים, כמעט כל הזמן. אבל אנה הסתכלה על השמיים מעליית הגג עם הבחור שהיא מחבבת, והיא הסתכלה על הטבע וראתה את אלוהים, גם אם רק לשנייה היא הייתה באמת באמת מאושרת. וכשאני מסתכלת מהחלון שלי בחמש בבוקר, ויש ציוץ של ציפורים ושמיים שעדיין לא לגמרי ערים, אני מסוגלת להרגיש מאושרת. בנחת. אני לא צריכה להיות נרדפת ע"י אנשים רעים בגלל סיבות לא קיימות בשביל להעריך את הדברים הפשוטים, היפים מכל. האמונה שלי לא צריכה לבוא מאלוהים או מהדת, היא יכולה לבוא מנערות שראו את הטוב בעולם רע ושהגשימו את חלומן כי הן לא וויתרו, אפילו לא לשנייה. אמונה באנשים וביכולתם לשנות את העולם.

יותר מכל אני שמחה בשבילה. אנה שנאה שהשתיקו אותה. היא הרגישה ורצתה להיות עצמאית, היא רצתה לשנות, להיות עיתונאית, לכתוב ספר יום אחד. היא הייתה לגמרי עצמה על דף הנייר, ועד היום היא עדיין משפיע על אנשים. המון אנשים. היומן תורגם ל-75 שפות, הוא היום הספר הזר הנמכר ביותר ביפן, רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית והיומן הנמכר ביותר בכל הזמנים. אנה עדיין משפיעה על נוער שלא צריך להיות בעליית גג בשביל לרצות להגשים את עצמו ולהרגיש ולהיות אחד עם העולם והטבע, נוער שרוצה להאמין שבבסיסם כל בני האדם טובים.

The post יומנה של אנה פרנק appeared first on פרברים.

הסרט (המבוסס על סיפור אמיתי) מגולל את סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס מטוסים יפני, שתכנן את רוב מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השנייה. הסרט מתחיל בילדותו של ג'ירו, שחלומו הוא להטיס מטוסים, אך הוא יודע שלא יוכל לעשות זאת בשל ראייתו. בעקבות חלום שבו הוא פוגש מהנדס מטוסים איטלקי הוא מחליט לעצב מטוסים במקום להטיס אותם. חייו של ג׳ירו ממשיכים בלימודים, אוניברסיטה ועד לעבודה בחברת מטוסים.

אחד האירועים ההיסטוריים שמוצגים בסרט היא רעידת האדמה הגדולה בקנטו ב-1923, בה פוגש ג'ירו את נאוקו החולנית, כשהוא עוזר לה ודודתה לאחר רעידת האדמה. תוך כדי הסיפור ומאבקו של ג'ירו להגשמת חלומו, הוא מתאהב בנאוקו ונושא אותה לאישה. כמו אהבתו למטוסים, אהבתו של ג'ירו לנאוקו נמשכת כמעט לכל אורך הסרט, וגם היא מושפעת מהרוח, שמביאה אותה אליו כל פעם מחדש, ומפגישה ביניהם שנים לאחר תקרית רעידת האדמה.

עם כל המועמדויות לפרסים והביקורות (שרובן משבחות, וחלקן פחות) ברור מאוד שהסרט מציג דמות שנויה במחלוקת. מטוסיו של ג'ירו הוריקשי נטלו חלק מרכזי בהפצצות רבות של ארה"ב במלחמת העולם השנייה, וכן גרמו נזק באופן עקיף ליפן, עם הטלת פצצות האטום של ארה"ב על הירושימה ונגסאקי. בסוף הסרט ג'ירו מגלה כי מטוסיו, ובמיוחד מטוסו הספציפי עליו עבד במשך שנים רבות "זירו", נוצלו לשם מלחמה ונזק, בניגוד לחלומו להטיס אנשים ולטוס בעצמו. הרבה אנשים בכלל, וביפן בפרט, רואים את ג'ירו כאחד שבנה מכונות הרג ומסרבים לקבל את האפיון החיובי והטוב של מיאזאקי. לפיהם ג'ירו היה אחראי למוות וחורבן, ולהשוות לו קונוטציה חיובית – להראות אותו כאדם שהתאהב ואיבד, שעזר לזולת, שרצה להיות קרוב לרוח ולשמיים, זה דבר אי מוסרי.

קראתי ביקורות שאומרות כי מיאזאקי לא היה צריך לרדת להיסטוריה כל כך רגישה, שאולי היה מוטב לו המציא דמות בדיונית שפשוט רצתה להטיס מטוסים. לדעתי, אם היה עושה זאת אולי הבעייתיות הייתה נעלמת אבל יחד איתה גם הקסם שבסיפור. מיאזאקי אמר בראיון כי יש לו רגשות מעורבים על המלחמה, וניתן לראות זאת באופן מאוד ברור גם ביצירתו: הוא מראה שלכל דבר יש שני צדדים, ושלא הכל שחור ולבן. התהייה האם לאהוב את הדמות או לא שמתעוררת אצלנו הצופים לאחר שהסרט נגמר והכתוביות רצות, מראה את רגשותיו החצויים של היוצר.

בסרט הנפלא הזה הקושי הוא זה שמרגש, שמעורר את החשיבה. התובנה העיקרית שלי היא שיש הרבה מעבר לבן אדם שפעם בהיסטוריה המטוסים שלו הזיקו להרבה אנשים. מטוסיו הנפלאים של ג'ירו נהפכים לנשק הרסני, בניגוד לרצונו, והאפקט של לראות את חלומו מתגשם ואז נשבר הוא זה שעושה את הסרט, שגורם לי להבין שיש משהו מעבר להגשמת החלום. לכל אלו שקראו למיאזאקי תיגר, שביקשו להחרים את הסרט, אני אומרת שהם לא מבינים את היופי שבקונפליקט. היופי באומנות היא העמדות השונות, איך שכל אחד יכול לפרש את מה שמלפניו בדרך אחרת. מיאזאקי מצליח ביצירתו האחרונה להראות צדדים קשים ויפים, והכל באנימציה ששובה אותך, ביופי ובפשטות – ברוח, שיכולה לקחת את האדם לכל מקום במהלך חייו.

The post הרוח העולה appeared first on פרברים.

זה נדמה טיפה לא פייר, הלחץ מההורים והמורים לקבל ציונים טובים והלחץ מהחברים להיות תומכים – ולהכיל גם את הלחצים והבעיות שלהם. הלחץ מהחברה לא להשתגע ולכעוס כל הזמן כמו בני הנוער שתמיד מראים לנו בטלוויזיה. הלחץ להיות מיוחד ושונה ובכל זאת לא לצאת יותר מידי מהנורמה. הלחץ להינות מהיותנו מתבגרים כי זה לא יהיה ככה עוד הרבה זמן. הלחץ למצוא נושא שאתה אוהב וטוב בו בין כל הבלאגן והבלבול. לחץ גם להיראות טוב, לאהוב את איך שאנחנו נראים, דבר שנורא לא מציאותי – כל אחד מאיתנו שונה ואף אחת או אחד לא נראה כמו דוגמנית או דוגמן הלבשה תחתונה. הלחץ של למצוא מישהו שיאהב אותך.

אבל, במחשבה על כל הסיבות שלפניכם ל"למה אני לחוצה", אני חושבת שהדבר שהכי מלחיץ אותי הוא החיים כמכלול.

תמיד הייתי בן אדם לחוץ, גם עם דברים הרבה פחות רציניים מהרשימה המכובדת למעלה. תמיד הקשבתי להוראות השימוש על השמפו, צבעתי את הציור רק בתוך הקווים, השתדלתי להרעיש כמה שפחות בין 14:00 ל- 16:00. אני לא יודעת למה, אבל תמיד הייתי ככה. ועוד לפני שהגעתי לתיכון, כבר התמוטטתי תחת הכל. התחילו להיות לי כאבי ראש מסיביים ומתמשכים, לפחות פעמיים בשבוע, ולאחר הרבה זמן גיליתי שכאבי הראש היו בגלל לחץ. הבנתי אחר כך שזה נורא טיפשי, להיות פיזית חולה רק בגלל כמה מבחנים. רק בגלל שהמחנך (שלא זוכר את השם שלי בכלל) ממשיך להגיד כל יום "זה הזמן שלכם להשקיע, תנו פוש, תעבדו קשה, אנחנו לא רוצים לראות את ההישגים שלכם נופלים".

איזה בולשיט. אנחנו בני אדם שמשתנים בכל יום, אנחנו לנצח עבודה בתהליך. להגיד לנו שדבר אחד יקבע לנו את כל מהלך החיים. שהמבחן בהיסטוריה ישפיע לי על הבגרות, שתשפיע לי על הצבא, האוניברסיטה והעבודה. לפעמים זה יותר מידי, כל כך הרבה אחריות על הכתפיים. זה מביא אותנו למצב שבו אנחנו משתדלים להמשיך הלאה אבל אנחנו לא רואים את סוף המסלול, את הרגע בו נגמרות הציפיות מאיתנו. לפעמים אני חושבת שאני פשוט צריכה להקשיב אך ורק לציפיות של עצמי, ולא ציפיות של אחרים ממני, אבל האם זה באמת אפשרי? הציפיות של החברה ממני במשך 15 שנה השתלטו על הציפיות שלי מעצמי והכתיבו אותן, ועכשיו החיים שאני חושבת שאמורים להיות לי לקוחים מתוך סרט משפחה אמריקאי.

עכשיו, אני יודעת שעד כה היו פה הרבה עצב ומרירות, אבל אולי יש דרך להתמודד תחת הלחצים האלו. אני תמיד משתדלת להזכיר לעצמי שאומץ הוא לא חוסר פחד, הוא היכולת להתגבר עליו (אני די בטוחה שהמשפט הזה מסרט כלשהו). כל דבר שיבוא לקראתנו בחיים המוזרים והלא צפויים האלה, יש בנו את הכוח להתמודד איתו.

בתור חובבת פסיכולוגיה אני יכולה לספר לכם את זה: כשאנחנו עומדים מול גורם מלחיץ, התגובה שלנו מוכתבת על ידי העיקרון "Fight or Fly". אנחנו בוחרים האם להתמודד עם הגורם המלחיץ, או לברוח ממנו. אני לא חושבת שהבחירה בבריחה הופכת אותך לפחדן או נמושה. נורא חשוב לזכור שאנחנו אנושיים, ובין אם אנחנו מצליחים לעמוד בכל העומס שגיל ההתבגרות מציב בפנינו או לא, זה בסדר. לכולנו קשה לפעמים וכולנו רק מגששים את דרכנו באפלה.

אני רק נערה, ולתת לכם עצות ל"איך להתמודד" יהיה צבוע בעיניי ולא פייר כלפיכם. גם אני עדיין מחפשת תשובות. ובכל זאת, הדרכים שלי להתמודד הן לא לתת ליותר מידי דברים להשפיע עליי בו זמנית. אני תמיד משתדלת לזכור שזה בסדר להרגיש מוצפת.

כשצריך להתמודד עם קשיים, העקרונות הבסיסיים לדעתי הם:

• אל תפחדו לבקש עזרה. אני מכירה את עקרון ה- "הבעיות שלי, האחריות שלי, אני אטפל בזה" (או לפחות ככה אני הרגשתי), אבל אתם רק תצאו יותר חזקים מהכל. עזרה מחבר שבחמש יח"ל שיעזור לכם במתמטיקה, עזרה ממורה, עצה בנוגע לבעיות עם החבר (או החברה) מאמא אפילו. מה יש לכם להפסיד?
• תארגנו מראש. אם אתם יודעים שיש לכם הרבה מבחנים חשובים בפרק זמן קצר (כמו שלי היו שלוש מתכונות באותו שבוע – זה היה נוראי) תתלו לוח שנה בחדר, תעשו רשימה של כל הנושאים למבחנים ותוודאו שיש לכם את כל החומר.
• תשמעו את המוזיקה שלכם, תקראו ספר, תראו סרט, תשחקו טניס, תארגנו את החדר, תכתבו תציירו או תנגנו – כל דבר שעוזר לכם להיות אתם, מבלי כל הצרות מסביב. רק אל תשכחו שתצטרכו להתמודד עם העולם בשלב כלשהו.
• תזכרו שאתם לא לבד, ושכולם מתמודדים עם קשיים בכל יום. הרבה אנשים התמודדו עם לחצים לפניכם והרבה אנשים יעשו זאת אחריכם. לכל אחד יש בעיות משלו וקשיים משלו, וזה שאתם לא רעבים ללחם אבל ממש עצובים בגלל צרות עם חברים (למשל) לא עושה אתכם לאנשים רעים.
• תזכרו שכולנו רק מתמודדים עם החיים, יום אחרי יום. תמיד נעמוד בפני אתגר כלשהו, אבל אנחנו יכולים לצאת אנשים יותר טובים מהכל. בסופו של יום, אנחנו מכתיבים את חיינו.

בתמונה הראשית: צילום של Sergey Neamoscoul; צילום תמונת נער ברכבת תחתית: זהר קטן.

The post איך להתמודד עם לחץ? appeared first on פרברים.