12 שנים של התבגרות

התבגרות הוא, באופן חד משמעי, אבן דרך בתודעה הקולנועית של היום. אם ראיתם אותו, אתם וודאי מבינים שלקחתם חלק ביצירת מופת אמיתית, וכי הסרט הוא לא עוד אחד. לא עוד אחד מהסרטים שכל שורה ודקה בהם נבנו ותוכננו בקפידה כך שבסוף יהיו פס ייצור לאוסקרים. מה שהופך את הסרט התבגרות, שכתב וביים בחוכמה ענקית ריצ'רד לינקלייטר (שמבין סרטיו אפשר למנות את טרילוגיית Before ו- Dazed and Confused) לכל כך מיוחד זה שהוא צולם במשך 12 שנים והתפתח, גדל ונבנה עם השחקנים והחברה שלנו.

הסרט מגולל את סיפור התבגרותו של מייסון אוונס (אותו משחק אלר קולטריין, שהיה בן 7 בתחילת הצילומים וסיים את הסרט בגיל 18), וכן את יחסיו עם אמו (פטרישה ארקט), אביו (אית'ן הוק) ואחותו הגדולה (לורליי לינקלייטר – בתו של הבמאי). יחד עם העלילה המלווה את מייסון מילדות לבגרות, אנו רואים את התפתחות החברה מסביבו, חייה של אימו ובני זוגה החולפי , יחסיו עם אביו, וכמובן גדילתו לתוך הבנה של כאב, אובדן, שמחה, סמים ואהבה.

התבגרות סרט

הדבר הטוב ביותר בסרט הוא האותנטיות שלו. הוא לא מתיימר להציג חיים מושלמים מידי או טרגיים מידי. הדמויות הראשיות אף פעם לא מושלמות, בדומה לחיים הן תמיד מתפתחות ולא בטוחות בנוגע לעתידן (כמו שהבמאי לא בטוח בנוגע להמשך התסריט). מייסון, כיאה למתבגר, עובר במרוצת השנים תספורות נוראיות ונוראיות פחות, סגנונות לבוש שונים, פצעי בגרות, מפתח דעות, תחומי עניין ומערכות יחסים.

חשוב להדגיש שהסרט הוא לא דוקומנטרי, הוא צולם על פי תסריט ובוצע על ידי שחקנים. אך כמו שהבמאי ריצ'רד לינקלייטר אמר בראיון, הוא נועד להרגיש אמיתי, לטשטש את הקווים בין דימיון ומציאות, ומצליח במשימתו לחלוטין. התסריט נכתב במרוצת השנים, השתנה באופן קבוע בהתאם לתקופה בה צולם, וכך הצליח לגדול ולהתפתח ליצירה שהוא. לינקלייטר אמר כי התסריט הורכב משנים עשר תסריטים בבסיסו (אחד לכל שנה), ולמרות שהיו לו את נקודות המפנה וההתרחשויות שיקרו בסרט כעמודי תבל, כל שנה הוא שינה ושיבץ את המציאות החדשה בצילומים.

לכן, בשנת 2002 רואים את מייסון רואה דרגון בול זי, וב- 2005 אותו ואת משפחתו עומדים בתור לקבל את הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", לבושים בגלימות וכובעים. ב- 2007 רואים ילדה קטנה שרה את השיר סיום של היי סקול מיוזיקל, וב- 2011 את מייסון ואביו מדברים בפייס-טיים. לינקלייטר לא יכל לצפות את כל אלו, במיוחד לא את ההתקדמות הטכנולוגית שעברנו בעשור אחד, אך עדיין הצליח לשלב כל תקופה באופן אותנטי עד התפעלות. דברים שאני זוכרת במעורפל שהיו בילדות שלי (ושל כולנו), פרטים קטנים ושוליים שמוסיפים המון למשמעות הרגשית של הסרט בעיני. אני מיד נזכרת איך שיחקתי עם אחי את המשחק הזה, או שהקשבתי לשיר ההוא (וגם פסקול הסרט לא מאכזב בהיותו קפסולת זמן, עם פניני כל תקופה בזמנם המתאים בסרט).

Boyhood

הסרט ארוך יחסית, כשעתיים וארבעים דקות, אך האורך פועל רק לטובתו. כל חלק מילדותו של מייסון מוצג בקפידה והקפיצות בין השנים והגילאים שלו לא מהירות מידי או פתאומיות. הסרט לא רץ, לא ממהר, אין בו חיפזון להספיק לדחוס שנים רבות לסרט אחד. אתה רואה כל תקופה, כל התרחשות, ואתה חווה את חייו של מייסון ביחד איתו. מסע ארוך וקפדני – כמו בחיים האמיתיים, שבסופו אתה רק יכול להסתכל אחורה על החוויות שחווית מול המסך.

בסופו של הסרט, הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, חלק מחיים של אדם שלא קיים. היכולת הזאת להתחבר למישהו, להרגיש קשר עמוק, רק בגלל שראית סרט במשך שעתיים וארבעים דקות. סרט שעבדו עליו שתים עשרה שנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>