באבלגאם באס: עושים בלאגן בסדר

קשה מאוד לחשוב על ביקורת כששומעים את המוזיקה של הלייבל הלונדוני PC Music, בעיקר כי הגוף שלנו עסוק באחת משתי הפעולות הבאות:

  1. חוויה אופורית-אקסטטית שנעה בין רצון עז לרקוד לבין סתם שמחה עילאית על כך שנוצר דבר שחוגג את עצמו ובערך כל דבר אחר בעולם.
  2. רצון עז להקיא, לברוח ולהרוס את המחשב, האוזניות והרמקולים ולהשמיד את מי ששלח לכם את הלינק ועוד דברים בהישג יד כי אתם לא מבינים למה צריך את הקקפוניה הפופית הזו שנשמעת כאילו אין בה שמץ של יצירתיות פשוט עומס לא הגיוני של צלילים.

תשומת הלב שלנו לרוב נמשכת למקומות בהם קיימת מחלוקת, בעיקר כזו שקיימת רק בשני קצוות: מעריצים נלהבים אל מול מתנגדים חריפים. יכול להיות שזו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתחילים להיחשף למוזיקה הזו, כל אחד ודעתו הנחרצת עליה. המוזיקה של הלייבל בינתיים זכתה לכינוי Bubblegum Bass כמונח מטריה למפיקים נוספים שמוציאים מוזיקה דומה אבל לא דרך הלייבל האקסלוסיבי, בעיקר כי נראה שמדובר בהצגה של בן אדם אחד (וכמה נספחים): A. G. Cook, מקים הלייבל, וחברים עושים ביחד חלטורה מעולם הפופ.

שלא תטעו, החלטורה לא נגמרת בחיקוי מוגזם של המוזיקה, אפשר למצוא יחסים חתרניים וביקורת בערך בכל דבר שהלייבל הזה עושה: החל מהמוזיקה והפרקטיקות שבה, דרך שמות המפיקים ועד דרך ההפצה. גם אם לא נשארתם או שלא היה לכם אכפת מספיק כששמעתם אותה בפעם הראשונה, השורות האיקוניות שחוזרות על עצמן באופן רפטטיבי ומלודיות מתוקות כאילו היו עשויות מסכרין ידבקו לכם לראש ויתחילו להעלות לכם מחשבות די מוזרות על אהבה, צרכנות והיפר-מציאות.

למשל, משהו מטריד קורה כשמנסים לקחת את המוזיקה ברצינות: אם ממש מקשיבים (אבל ממש ממש מקשיבים) ל"Wannabe" (השיר המצורף למעלה), הסינגל הראשון והיחיד של Lipgloss Twins שכולל את השורה האיקונית: "I don't wanna be a twin / I just wanna fit in", מתחילים לתהות: מה אם לא מדובר בתאומים במובן הביולוגי, אלא בכל צורכי התרבות הפופולרית בעולם הראשון והפריבילגי? האם השיר מציג תודעה רחבה הרבה יותר, נראטיב גדול הרבה יותר משני אנשים שנגזר עליהם להיות זהים? הוידאו שמלווה את הסינגל באתר הייעודי לו כנראה די מאשש את התהייה עם עוד שורה מבלבלת במיוחד: "my genes are ripped", מה זה אומר בכלל? אולי זו דרך להסוות, לבלבל ולקשר בין גנים וג׳ינסים?

אין רצון אמיתי לגשת לבעיות ליריות כאלו כשמונח לפניך שיר שבמשך לא יותר משתי דקות מצליח לתזז בין פופ, ברייקור ואלמנטים של ג׳יי-פופ ומוזיקת רייב מהניינטיז – כור היתוך שקיים ברבים משירי באבלגאם באס. כמובן שאפשר למצוא עקבות של דברים נוספים: הגאראז׳ והגריים הבריטיים (שמשפיעים באופן שונה כמעט על כל דבר שקורה בסצינה האלקטרונית של לונדון), היורודאנס והפופ קוריאני, ואם להכליל, פחות או יותר כל דבר שקרה בתחילת שנות ה-2000 או סוף שנות ה90, אפילו אוונסנס.

באופן רחב יותר אפשר לראות את הבאבלגאם באס כהתפתחות של המוזיקה האלקטרונית המקסימליסטית, כדוגמת המוזיקה שראסטי והאדסון מוהוק יצרו לפני כן. אך הבאבלגאם באס נשען על המקום בו ה"אקזוטיקה" (לא מדובר בדברים אקזוטים באמת אלא ביטוי לנקודת המבט האמריקאית בה הכל הוא הזר המוחלט לתרבות שלה) כבר נכסה לעצמה גינונים מערביים ומסחריים מאוד כמו היורודאנס, הג׳יי-פופ והקיי-פופ.
למעשה נראה כאן ניכוס תרבותי מסדר שני: אמריקה עושה משהו שמשפיע על יפן לצורך העניין, ואז לונדוני כלשהו לוקח את הדבר המושפע כבר, זה שכבר עבר תהליך של התקרבות למערב. במקרה כזה הדימיון נהיה כל כך גדול עד שהמפיק הבריטי המסתורי SOPHIE, למשל, יכול להפיק שיר לKyary Pamyu Pamyu, סופרסטארית יפנית. הקשר בין השניים נראה לכאורה כמעט מקרי אולם מספיקה האזנה אחת כדי להבין איך נקשרו אחת בשני: מרוב השפעות הדדיות בין התרבויות השונות הגבולות בין דבר למשנהו מטשטשים באופן קבוע.

אבל לא רק גבולות הסאונד והאתסטיקה מתחילים להטשטש. גבול מסויים, אולי אפילו חומות של ממש שהיו פעם קדושות, בין מפיקים עצמאיים למפיקי על נופלות לנוכח הפעילות של חברי פיסי מיוזיק: האם אני באמת צריך את ליידי גאגא שעומדים מאחוריה שורה של מפיקים, יועצי תדמית, מעצבי בגדים והיא לוקחת לי כסף על שירי הפופ הלא מספיק אופוריים שלה (אין לי דבר אישי נגד גאגא, מבחינתי אפשר להחליף את שמה כאן בשמה של כל כוכבת פופ אחרת) כשיש לי את Hannah Diamond? סוויטי אמיתית עם שירים על אהבה, מראה נוצץ, הפקה מוזיקלית שנשמעת סופר מקצועית ובעיקר מוצעת לי בחינם? יש פן ממש חתרני בהפצת המוזיקה שלהם בחינם בכך שהיא יכול לשמש בקלות כתחליף מכל בחינה למוזיקת הפופ הגדול: זולה יותר, כיפית יותר, רקידה יותר ופשוט יותר בכל מובן אפשרי כנראה. הטקסטים השטחיים באופן מופגן שהאנה שרה הם בדיוק הסאבטקסט של מה ששבעת כותבי השיר של בריטני ספירס מצליחים להסוות בשיר אחד שלה (עוד פעם, שום דבר אישי נגד בריטני) רק שהאנה אמיתית יותר (או, אולי, הרבה פחות אמיתית) בכך שהיא מעמידה דברים על דיוקם, אין ניסיון לברוח, אין התחכמויות.

לא סתם אני תוהה האם האנה לא רק שלא אמיתית יותר, אלא הרבה הרבה פחות אמיתית מבריטני, ליידי גאגא או כל סופרסטארית אחרת שהיא מן הסתם פרי ידם של כמה עשרות אנשים (הרבה פעמים כולל אותן, כמובן). הפעילות של פיסי-מיוזיק וחבריהם לעיתים יכולה להתפרש כביטוי רדיקלי לסימולקרה עליה דיבר בודריאר: מציאות גדולה ושונה מזו שאנו רגילים לקבל מהלייבלים הגדולים (שעיסוקם גם ככה בלמכור לנו מציאות גדולה ושונה מזו שאנו חיים בה) ובדיוק מנסה לקבל את האסמכתא לדבר בשמם של החיים האמיתיים דרך מה שנראה כביטויים יוצאי דופן של יצירות פופ כנות ורדודות במיוחד שכביכול לא מנסות ליפות שום מציאות.

המוזיקה והאריזה הויזואלית שמותאמת באופן מוגזם לכל שיר הם אולי אחד מהשיאים של מה שבודריאר כינה ״האקסטזה של הקומוניקציה״ שמטרתה להפקיע את האדם מעצמו ולחבר אותו לזרם האקסטטי של הדימויים: מהכמות הלא הגיונית של ההשפעות שהם רפרנסים אינסופיים כמעט לכל דבר שהתרבות הפופולרית נגעה בו, דרך האתרים הייעודיים לכל השירים ועד אפרופריאציות משונות בשמות השירים ואפילו האמנים: Tielsie המפיק הצרפתי שלוקח את שמו כמובן מלהקת ה-rnb הקלאסית TLC, או kane west שלא נראה לי ראוי להסביר מהיכן לקח את שמו. ל-A. G. Cook יש שיר שנקרא Violets Are Blue, ששמו לקוח מאחד משירי האהבה המצוטטים ביותר בשפה האנגלית. הקאבר ל-EP של אנה קפריקס הוא רפרנס מובהק (ברמת הגניבה אפילו) לדובדבנים המפורסים של אחד מהמועדונים המפורסים באיביזה, הפאצ׳ה.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

אוניקה גם פועל/ת/ים תחת הבאבלגאם באס וגם כאן יש ניסיון לייצר מציאות אחרת. הפעם מגיעה דמות ששמה אוניקה שטוענת להיות החברה הכי טובה שלכם (כלומר, של כל מי ששומע אותה) ולקחת אתכם לטיול בין מקומות שמייצגים היפר-מציאות ושונות כמו פארקי מים, קניונים ופארקי שעשועים. את המיקס הכינו ל-DIS Magazine אשר ידוע בעיסוקיו האיזוטריים כביכול אשר קשורים באופן ישיר גם להיפר-מציאות ותרבות צריכה. את המיקס מלווה מעין מיצג אינטרנט שכולל רצף תמונות שמוביל אותנו באופן בלתי נמנע דרך אוסף דימויים. אי אפשר לחזור בו אחורה, רק להתקדם קדימה. המקומות האלו קדושים לקפיטליזם ולתרבות הצריכה בגלל שהם מתפקדים כמפקיעים הראשיים של האדם מעצמו וחיבורו לדבר גדול יותר שמאפשר לנו להיות מה שאנחנו רוצים להיות, או נכון יותר מה שהם מכרו לנו שאנחנו רוצים ועכשיו רוצים שנקנה, גם באופן מטאפורי וגם באופן ממשי.

ובכל זאת, הבאבלגאם והסימולקרה וגם הכיף מגיעים לשיאם עם QT, סינגל של סופרסטארית שנהייתה סופרסטארית עוד לפני שבכלל היו לה מעריצים. כמה סופרסטארית, אתם שואלים? מספיק כדי לקדם משקה אנרגיה שבכלל לא קיים. זהותה של קיוטי אינה ידועה, שכן האישה בצילום היח"צ, זו ששרה עם הפלייבק בהופעה של קיוטי בבוילר רום, הן שתי נשים שונות. אבל מאחורי המוזיקה עומדים המאסטרמיינדס של האסתטיקה: SOPHIE ו- A. G. Cook שפגשנו מוקדם יותר. הבחירה לעשות צחוק ממשקאות אנרגיה גם נראת תמוהה לכשעצמה אבל בחינת התפתחות המוזיקה האלקטרונית הפופולרית בשנים האחרונות מבהירה כמה דברים: ילדי דאבסטפ ומטאלקור (הקאלט-פולוארס של Skrillex כנראה) שותים מאנסטר כאילו היה משקה אלים להעצמת כח גברא, רד בול מתיימרים לייצג מספר אסטרונומי של דיג׳יים ומוזיקאים דרך האקדמיה שלהם, ובאופן כללי משקאות אנרגיה (בצורתם הקפיטליסטית המודרנית) הם מוצרי צריכה שממש קשורים באופן תרבותי לנערים של שנות ה-2000 ולכן זה מוצר שקל להדבק אליו על מנת להעביר תחושה קולקטיבית מסויימת למספר גדול של אנשים ואילו להשאיר קבוצות אחרות בחוץ, סוג של בדיחה פרטית. חוץ מזה, משקה אנרגיה הוא דימוי די מוצלח למוזיקה הזו: משונה, ממריץ ומלאכותי.

קשה להחליט במעט הזמן שהם פועלים אם מדובר בסנסציה שהיא כאן כדי להשאר או במין פארסה, גחמה רגעית של כמה סטודנטים לאמנות שפשוט מנסים להעביר את הזמן ולהזריק לעולם חלק מתפיסת העולם הנאו-מרקסיסטית שלהם בעידן הקפיטליזם המאוחר. ואולי זה בכלל לא משנה אם כל כך כיף לשמוע את זה ובכלל לא חייבים לחשוב על שום דבר אחר. יכול להיות שההישג המרשים ביותר של יוצרי הבאבלגאם באס הוא בכלל לא היכולת לערבב כל דבר שאי פעם השפיע עליהם לכדי תמהיל מוזיקלי משגע אלא היכולת למתוח ביקורת בצורה שהיא גם כיפית וגם לא טרחנית לאלו שאין להם עניין בכך, אלא פשוט רוצים להינות. ואולי זו אף הביקורת עצמה? בכל אופן עושה רושם שאין הם מנסים לאזן בין התרבותי, הנשגב ובין המכוער, המגוחך, אלא לטשטש ביניהם עד שלא ניתן לזהות מה הוא מה.

אני שומע באבלגאם באס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>