אפשר להסתכל עליה כתקופה שבה היינו כלואים בתוך קופסאות למיניהן כמו הטלוויזיה, המחשב ומשחקי הוידיאו, אבל היא יותר מזה. היא תקופה חופשית יותר – חופשית יותר ממעקב מתמיד של הסובבים אותנו, חופשית יותר מהפחד שאופף את כולנו ביומיום – מה האחרים יגידו עליי? מה הם חושבים עליי? זו הרגשה של פחד שאי אפשר להסביר, אני יושבת מול המחשב ומתלבטת אם לכתוב מילים מסוימות כי הן יעידו עליי משהו, והאם אני רוצה שהקוראים ידעו או יחשבו משהו כזה? ברגע אחד אני מעיפה את המחשבה הזו ואני ממשיכה לכתוב. "מה אכפת לך" אני חוזרת ואומרת לעצמי, כי באמת, מה אכפת לי?

אבל זה קצת יותר מסובך מזה. חלק מהסיבה שאני אפופת געגועים לניינטיז היא העובדה שרשתות חברתיות לא היו קיימות, שאף אחד לא יכל לחלוק את החיים הקטנים שלו עם אנשים מהצד השני של העולם או עם השכנה ממול בכל רגע שיחפוץ בו. שהדבר הכי מוזר שיכולנו למצוא היה תוכניות טלוויזיה ששודרו בשעות מאוחרות בערוץ Cartoon Network, ושלהיות דבוק למסך קטנטן היה להיות דבוק לגיימבוי או לטמג׳וצ׳י. שההתלבטויות שלנו היו תלויות בנו ולא באחרים שיראו את התמונות או הסטטוסים שלנו. שהכל היה פשוט יותר, במלוא מובן המילה.

כולנו יודעים למה רשתות חברתיות הן דבר די מבאס רק דרך סיפורים גדולים שפעם היו רחוקים מאיתנו- כשנערים בני 14 אונסים בת 12, ותוך כדי מצלמים ושולחים לכולם בווטסאפ. אבל ביומיום, כשהכי קרוב לעירום שיש לנו בפיד הן תמונות בבגד ים של כל מיני בחורות ובחורים, הפייסבוק, האינסטגרם, היוטיוב, הסנאפצ׳אט והווטסאפ הם כלים שלנו. כלים ליצירת זהות, תדמית, אפילו מסיכה. זה מתחיל בהעלאת סלפי פשוט או תמונות של החתול שלנו וממשיך בהעלאת תמונות של חברים או תמונות של מה שאנחנו קונים ושל איפה שאנחנו נמצאים. והכל הכל מחושב, עד לרמה של באיזה פילטר נשתמש. הכל נעשה באופן לא מודע, התדמית הזו שאנחנו יוצרים לעצמנו מורכבת מהרבה מאוד אמיתות אבל היא עטופה בנייר אריזה חגיגי וקשורה בסרט מנצנץ ככה שגם אם התכוונו או לא, אנחנו עדיין מזייפים את עצמנו. וזה ממשיך במעקב שלנו אחרי אחרים. אנחנו מדפדפים בין תמונות, סטטוסים, לייקים, תגובות – שואבים מידע לא נחוץ לרוב, שופטים בחומרה כל דבר שמחוץ לנורמה שלנו ושוב ושוב נופלים למלכודות של אחרים בדרכם ליצירת תדמית.

ובכל זאת, יש לרשתות החברתיות דרך לגרום לנו להרגיש חשובים, קיימים, חלק משמעותי בעולם של הסובבים אותנו עם ההזדמנות לשתף יצירות, מחשבות, תהיות ותשוקות שלנו, ולאחרים יש את האפשרות להזדהות, לעזור או סתם לעשות לייק. זו הזדמנות גדולה, אבל היא תמיד תהיה מהולה בחישובים לא נחוצים. ולא פעם הצורך שלנו לשתף מתפספס כי אנחנו לא רוצים להראות צדדים שונים בנו, חלשים וחזקים, לכאן ולכאן.

והדבר הכי גרוע, הוא שאנחנו חלק מזה ללא ברירה. גם כשאנחנו בוחרים לפרוש מכל רשת חברתית קיימת אנחנו מצהירים הצהרה, ברורה וחזקה.

אני מודה באשמה – אני חלק פעיל וקיים ברוב הרשתות החברתיות והצעדים שלי בהן מחושבים כמו של כל השאר. אבל אני תמיד זוכרת ששום דבר מזה לא באמת משנה, ושלאנשים תמיד תהיה הזכות לשפוט אותי פנים מול פנים, בדרך כזו אחרת. אז בדעה מהוססת וצעדים מחושבים אני ניגשת לרשתות החברתיות כחלק מהשגרה שלי, מאמצת אותן בצורה שהכי פחות תשלט לי על החיים ומבינה שכנראה שבצורה כזו או אחרת הן כאן לתמיד. הרשתות החברתיות ימשיכו להיות חלק מהחיים שלנו בשנים הקרובות וגם כשהן יעלמו או יהפכו למשהו טוב יותר אנחנו נתגעגע אליהן, ואולי גם בהן תהיה פשטות מסוימת שרק בעתיד תתגלה.

The post רשתות חברתיות = באסה appeared first on פרברים.

התעקשתי על כך שבחירת השיר שילווה את קטעי הוידאו תהיה מקורית, ויצאתי במסע חיפוש אחר שיר אופניים אולטימטיבי (כי שיר רכיבה-על-אופניים-אל-הים-ביום-כיפור זה יותר מידי לבקש). בסופו של דבר נמשכתי אל השיר "Bicycle Song", של מוזיקאית אירית עצמאית בשם Sive. בחרתי בו לא רק משום שהוא מדבר מילולית על רכיבה על אופניים לים (שזו כבר התחלה טובה), אלא גם כי הוא מעביר בעיניי את האווירה הנכונה. לא רציתי לבחור שיר עליז מדי כי בכל זאת, יום כיפור, לא נעים.

אני מקווה שתיהנו מהסרטון לפחות כמו שאני נהניתי לערוך אותו (ואם לא, יש גם סרטון אאוטייקים. הוא די מצחיק).

The post ים כיפור appeared first on פרברים.

ההנחה המרכזית שלי היא שאין רוע טהור. (ובאופן כללי, שטוב ורוע הם מושגים סובייקטיביים שמשתנים מתרבות לתרבות). אם רוע בתרבות שלנו היא הכוונה הזדונית לפגוע, להרוס ולקלקל סתם מתוך הרצון להרע ובלי שום סיבה או הקשר – אני באמת ובתמים מאמינה שזה לא קיים, ואם כן אז זו תופעה נדירה ביותר. אנשים אמנם עושים מעשים "רעים" או סתם מרגיזים כל הזמן, עם זה אי אפשר להתווכח, אבל לא הרוע הוא שמניע אותם. תמיד יש משהו עמוק יותר מתחת לפני השטח או סתם סמוי מן העין, שגורם להם להתנהג כפי שהם בוחרים להתנהג. זו יכולה להיות קנאה, פגיעה, יום רע, עצבים, לחץ, שיקול דעת מוטעה, חוסר יכולת להשתלט על יצרים, או פשוט אי הבנה. וגם אם הסיבה לא ברורה או לא נראית כמו הצדקה ראויה במבט ראשון – היא עדיין סיבה.

עצם הידיעה שיש סיבה הופכת את העולם שלי למובן יותר. המעשים הופכים לנסלחים יותר, ובני האדם הופכים ליצורים אנושיים יותר ולראויים לאהבה. כשאני נתקלת במעשה מכעיס או פוגע מצד מישהו – הידיעה שהוא לא נעשה מרוע אלא מסיבה אחרת מאפשרת לי להירגע ולא לקחת ללב. ולאהוב את האנשים האנושיים להפליא שסביבי.

על פניו, הייתי אמורה לסיים כאן את הכתבה ולשלוח אתכם לאהוב את העולם בהתעלמות מוחלטת מעובדה נוספת וסופר-חשובה. עד עכשיו דיברתי על תפיסות שכליות בלבד, אבל למעשה, בני האדם הם קודם כל יצורים חברתיים. טבענו הוא להיות מושפעים ממה שקורה סביבנו. אנחנו נפגעים מאנשים שחשובים לנו, וגם מכאלה שלא. אנחנו נלחצים כשדוחקים בנו, נעלבים כשמתעלמים מקיומנו, מתאכזבים כשלא עומדים בציפיות שלנו ומאבדים סבלנות כשהדברים לא מסתדרים כפי שתכננו. כשאנחנו מרגישים כעס או עלבון, ואפילו שנאה – אלה הרגשות האמתיים והכנים שלנו. ואם נדחיק אותם או נתפוס אותם כ"לא לגיטימיים", החיים החברתיים שלנו יהיו זיוף אחד גדול.

על הפער הזה אני מגשרת באמצעות שתי תכונות שמייצגות בעיניי את תכלית ההתבגרות וההתפתחות: מודעות ואיזון. כשאני מוצאת את עצמי פגועה או כועסת, אני מיישמת אותן (או לפחות שואפת ליישם אותן) בכמה שלבים:

להרגיש

היו כנים עם עצמכם. אם עולה בכם תחושה, גם אם היא לא כל כך נעימה ואפילו קצת מפחידה – הרשו לעצמכם להרגיש אותה, כי זה הרגש הנכון, והוא מה שאתם עכשיו. כשמדחיקים רגשות הם לא נעלמים, הם פשוט "יורדים למחתרת" וממשיכים להשפיע עליכם מהרובד הלא-מודע.

להסביר

נסו לחשוב: למה האדם שמולכם מתנהג כך? האם טעה? האם לא לקח בחשבון את הצרכים שלכם? האם פועל מתוך כעס? עלבון? עייפות? דחף לנקמה? – חפשו את ההסבר מאחורי ההתנהגות שאתם מגיבים אליה ברגש שלילי. רוב הסיכויים שההסבר שלכם לא יהיה לגמרי נכון, אבל זה לא באמת משנה. כי ברגע שאתם מרגישים שהפעולה שהכעיסה אתכם לא נעשתה לשווא – התגובה הרגשית שלכם היא לא לשווא, וכל הסיפור קצת מובן יותר, ומתקבל יותר.

להבין את התמונה המלאה

חשבו על הצד שלכם ועל הצד השני בו זמנית, ומצאו את הקונפליקט. ברוב הפעמים הוא לא יהיה גדול מדי, ולא יהיה שווה את הכעס שלכם. אל תשכחו שאולי כרגע אתם נעלבים או כועסים או מרגישים רגשות שליליים, אבל אין מטרה אמיתית לכעס. זהו רגש שעובר, ואפשר לכעוס גם בלי לשנוא, ואפשר להיעלב מבלי לנטור טינה. ומותר להמשיך לאהוב למרות שכועסים.

לתת לדברים להירגע

הרגשות השליליים יעברו מעצמם כשלא יהיה בהם צורך, ואתם תוכלו לחזור להיות אנשים חיוביים ואופטימיים. זכרו שהאהבה היא תפיסת עולם, והיא גדולה יותר מהרגשות השליליים!

אחרי הכל, העולם מלא בתכנים קשים ואנרגיה שלילית שיכולה לערער אותנו. אבל ממש לא חייבים לתת לה להשפיע עלינו ולבאס אותנו! אני יכולה להגיד בפה מלא: אני אוהבת את העולם, ויש בי מספיק אהבה בשביל כל אחד ואחת מהאנשים בו. הרי כולנו בני אדם, ובני אדם הם יצורים מדהימים!

התמונות בכתבה צולמו בצרפת במהלך חודש אוגוסט 2013, ע"י עדן.

The post כמה הנחות יסוד להרגשה טובה יותר appeared first on פרברים.

ארבע לפנות בוקר. באוטו האדום. בדיקת דרכונים. דיוטי פרי. טיסה מייאשת. נחתנו סוף סוף. בונג'ורנו.

לפני הטיסה, לא חשבתי שאני הולכת לראות מקומות שכבר לא ראיתי בתמונות, או בסרטים. חשבתי שאיטליה תהיה עוד מדינה שאוכל לומר שהייתי בה, לעשות עליה "צ'ק". אך איטליה הראתה לי צד כל כך יפה שלה, כל כך שונה ממה שאומרים עליה, שלא יכולתי שלא להתאהב.

במשך הנסיעות הארוכות לכל עיר בצפון איטליה, היה קשה לפספס את הירוק. כל כך הרבה ירוק, והוא לא נמאס. שדות שלמים שמתפרשים על קילומטרים, שדות תירס, שדות גפן, שדות חיטה. כל שדה שחלפנו על פניו במהירות רבה, צבעי הירוק של הגבעולים הנישאים לגובה, צבעי הצהוב של התירס המתוק, וצבעי הכחול של השמיים הגדולים התערבבו לצבע חדש שלא ראיתי מימיי, ואלו גרמו לי לרצות לצאת מהרכב לתוך השדה ופשוט להיעלם בפנים.

בין כל שדה ושדה היה בית. אחד סגול, אחד כחול, אחד כתום, כך הלאה, אלו לבטח השלימו זה את זה לצבעי הקשת ממעוף הציפור. הבתים היו כל כך דוממים, שלא יכולתי שלא לדמיין נערים ונערות בני 16 משועממים, חומקים מהבתים עם הגגות האדומים, מסתובבים בשדות הפרחים שלא נגמרים, קופצים מעבר לשערים רעועים, רצים יחד לכיוון האופק. וכשהשמש והשדה נושקים בסופו של יום, כך גם שפתיהם הצעירות.

עלינו על הכבישים המהירים בהם אתה רואה את המכוניות האיטלקיות והקטנות חורשות את הבטון, וכל משפחה בתוך כל מכונית, מגיעה לאנשהו, מצפה למישהו. אפילו מתוך השלטים המשעממים המציינים שמות ומרחקים, בקילומטרים ובמיילים, בקעו פרחים מצדדיהם, והאירו את כל הדרך.

הגענו לערים. כל אחת מיוחדת במינה. כל אחת השאירה עליי רושם אחר, קלאסי במידה כזו או אחרת.

ונציה. העיר המוצפת הנפלאה ביותר. בעלת הבתים הנמוכים בצבעי הפסטל, הסמטאות המתפתלות הלוקחות אותך לשם ולכאן, ומרוב הקסם שלהן, לא אכפת לך איפה תצא. כמו שאנחנו עולים על האוטובוס ומגיעים לתל אביב, הוונציאנים עולים על הואפורטו – האוטובוס על המים המנצנצים של וונציה – ומגיעים לאיים ליד העיר, חולפים על פני שערים וגשרים. העיר לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. האווירה המרגיעה שאתה מקבל ברגע שהכנסת כף רגל לשטחי העיר, גורמת לך לשכוח מכל דאגה ומכל מחשבה.

פירנצה. משגיחת הפסל המפורסם, דוד של מיכאלאנג'לו. העיר מלאה בפרטי אמנות יקרי ערך, החל בפסלים וציורים וכלה בבניינים החומים והמעוצבים בפסלונים קטנים ולבנים של גברים רומאים. בעיר נמצא הגשר המפורסם גשר פונטה וקיו – על הגשר נמצאים דוכנים מלאים במזכרות קיטשיות ותוכלו לפגוש שם כל כייס מיומן בעיר. כשאתה הולך לצד הגשר אתה יכול לראות אותו ואת הבתים הנתמכים בו, הנראים לך מעופפים לרגע או שניים. יחד איתם, אתה מעופף ברחובות העיר האיטלקית.

מילאנו. מרכז האופנה הגדול, אליו זורמים כל המעצבים הגדולים, ושם נמצאים חלונות הראווה המרהיבים ביותר.  פראדה, ורסאצ'ה, גוצ'י ולואי ויטון, מרוכזים בשדרה אחת מקורה ומיוחדת הנקראת גלריה ויטוריו עמנואל. אופנה עילית שנותנת לך, התייר המסוקרן והמצויד במצלמה, לראות אותה בשורה ראשונה. שם תמצא גברים גבוהים ונאים בחליפות מחויטות מתהלכים עם תיק העבודה, ועם משקפי השמש המעוצבים. נשים יפות על עקבים מחודדים, לבושות בחצאיות צמודות, ובלייזרים נשיים, למרות החום. האנשים בעיר כל כך מתאימים למוניטין שהעיר יצרה לעצמה, או להפך.

ורונה. העיר שהקסימה אותי מכל. כל כך הרבה דברים בעיר הקטנה משכו אותי. סיפור האהבה המפורסם של רומיאו ויוליה התרחש בוורונה עצמה, ואני – כמכורה לאהבה – לא יכולתי להתעלם. ורונה נראתה לי כעיר אירופאית של ממש, קולית ותרבותית באותה מידה. רחובות צפופים בצורה הנכונה, ובשוליהם חנויות מוכרות שמושכות אותך כאילו שלא ראית אותן כבר בכל קניון אפשרי בארץ. ורונה היא עיר בעלת צדדים תיירותיים אך גם צדדים שהזכירו לי עיר מגורים רגילה לחלוטין. היא משלבת בין החדש לישן, ובין הרגיל ויוצא הדופן – דבר שלא כל עיר מצליחה לעשות.

אחותי שאלה אותי למה צילמתי דווקא את האיש הזקן על האופניים, או דווקא את שתי הנשים המשוחחות. אמרתי לה שחשוב לי לצלם את האנשים בעיר, בסביבתם הטבעית, לעומת הכנסיות המפוארות או המגדלים הגבוהים. האנשים הם אלו שעושים את המקום, את העיר. האנשים שיושבים בפארק, הקהל שמציף את הרחובות, הקהל שממהר לשום מקום.

אך חוץ מהקהל, ריחות מיוחדים מילאו את השדרות והרחובות. הסיגריות הלא מכובות שנפלו על המדרכה, או הסיגריות החדשות שבדיוק הודלקו, העלו עשן סמיך בין האנשים. הבשמים היוקרתיים שנשארו על צווארן של הנשים האלגנטיות, הדיפו ריח "שאנלי" לאוויר. עשן הסיגריות, וענן הבשמים איזנו אחד את השני, ויצרו ריח דובדבנים מתוק שעלה באפי, ונתן מושג לאורח חיים איטלקי.

התהלכות בשוק ריק, בין התיירים האחרים, והמוכרים הזרים, גורמת לך להבין מהי חווית שוק אחרת – לא רועשת, רטובה או צפופה – אלא מרווחת, מזמינה ובעלת ריחות משי, פשתן ועור אמיתי, שנודפים מהתיקים והצעיפים היוקרתיים שמוצעים למכירה בצורה כל כך לא מוכרת ונעימה.

אני מאמינה שספגתי את איטליה בצורה הטובה ביותר. אני שמחה שהשבוע נגמר – התגעגעתי לחברים כמובן, אבל גם התגעגעתי לעיר הקטנה שלי. נהניתי לראות מקומות חדשים, ולטייל בין הסמטאות הקטנות של וונציה ולהיאבד בהן, אבל התגעגעתי לקיצורי הדרך, הגנים, והספסלים שאני מכירה כל כך טוב. הבניינים הישנים והפרבריים של חברים שלי, והדרכים הקבועות שלי לכל מקום.

כל התמונות בפוסט זה צולמו ע"י נוי קליין במהלך ביקורה בצפון איטליה באוגוסט 2014.

The post רשמים מצפון איטליה appeared first on פרברים.

אני מודה שבתיאור הזה הקצנתי קצת את הסיטואציה, הפכתי את הזוג לטייפ סטריאוטיפי שרבים מהקוראים כנראה היו נמנעים ממנו, אבל אני לא יכולה לא לראות את הדמיון בין הסיפור של עידו ומיטל כאן למעלה לבין החיים של כולנו.
ככה בעצם כולנו עובדים, אנחנו חיים חיים שלמים מלאים בפרטים, ואז אנחנו מתבגרים וכלום מזה לא משנה כבר יותר: ואם נפגוש אדם פוטנציאלי לחלוק איתו את חיינו, לא נספר לו על הפעם ההיא שכתבנו את השם שלנו ממש בקטן על הקיר של החדר כדי שייראה כמו נקודה, או על השלטים שהיינו מסמנים בעזרתם את הדרך לבית הספר, או על השיר שהמצאנו עם אחותנו הגדולה בגיל 8. אנחנו חיים את החיים שלנו, אנחנו עוברים דרך אותם המסדרונות כל בוקר כדי להביא מיץ תפוזים מהמקרר, מתעוררים ונרדמים ליד החלון עם המסגרת הלבנה, ואז יום אחד אנחנו כבר גרים במקום אחר וכל זה נעלם, אלה אפילו לא זכרונות.

השבוע עברתי דירה מבית שגרתי בו במשך 11 שנה, וכמו שאתם מבינים הדבר שהכי מטריד אותי בכל המעבר הוא שעכשיו אני נאלצת לקחת את כל הרגעים שלי מהחלל הזה שביליתי בו כנראה 80% מהזמן שלי: את החוויות, ההרגלים, הידע שלי לגבי המיקום של מתג האור, את קווי המתאר של הבית לניווט בטוח בחושך – ולהפוך אותם לזכרונות שיישחקו ככל שיעבור הזמן.

החדר שלי הוא החלק שהכי קשה להפרד ממנו. החדר הכיל אותי במשך כל כך הרבה זמן שקשה לא להתחיל להיות רגשנית. החדר הזה ידע הרבה בכי והרבה עצב – לתוך המיטה הזו בכיתי כשהציקו לי בבית הספר, וכשקיבלתי ציונים נמוכים, ובמשך חודשים כשהכלבה שלי נפטרה. אבל גם הרבה רגשות חיוביים – ממסיבות פיג'מה בכיתה ג' עד לדמעות צחוק מסרטונים בלייב-ליק עם החבר שלי בחמש לפנות בוקר. בחדר הזה העברתי שעות בקריאה של ספרי Young Adult לתוך הלילה, הרבה שעות במחשב וביצירה, המון שעות בודדות של מחשבות בדרך הארוכה לשינה, ושל שיחות על המיטה עם אמא וחיבוקים עם הכלבים שהיו לי.

כל הרגעים האלה הם הרגעים שאני מעדיפה לזכור הכי טוב שאפשר, גם אם הם עצובים, כי הם גורמים מכריעים בהתגבשות של הנפש והאישיות שלי כפי שהיא היום. הקירות של הבית הזה ליוו אותי במשך כל ההתבגרות שלי, הם הקיפו את העולם הפנימי הלא מעניין שלי והכילו אותי. ועכשיו הלב שלי נחמץ כל פעם שאני עוברת באוטובוס על פני התחנה שהייתי עוצרת בה כשגרנו שם, אני מרגישה את הקווים של השגרה המוגנת שלי שהיו פעם כל כך ברורים מיטשטשים לאט ונעלמים.

אבל זו טבעה של נוסטלגיה, העבר הוא דבר שקשה לשמר גם אם מדובר בשגרה שהייתה פעם כל כך מוכרת, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא להזכר בזכרונות נעימים ולנסות להתרגל לעתיד. מסיבה זו אספתי כאן תמונות נבחרות מהבית שלי ובפרט מהחדר, תמונות שבשבילי מהוות רגעים משמעותיים בחיי שלא קיבלו מספיק קרדיט מנוכח ההרגל. אתם מוזמנים להתבונן ולנסות להשתתף בחוויה שלי.

The post רגעים מהבית הישן appeared first on פרברים.

ידעתי כל הזמן שאני עושה משהו לא נכון. מעולם לא שאפתי ללמוד מקצוע שדורש תעודת בגרות מטורפת, והיה לי ברור שלא רק שאני משקיעה את תקופת התיכון שלי בתוצר לא ממשי, אלא שאני משקיעה בהפך מכל מה שיכולתי לשאוף שיהיה לי. לא הצלחתי לאזור את האומץ כדי להוריד רגל מהגז (להתפשר גם על פחות מ-96), ולהתחיל להגשים את החלומות שלי. וכצפוי, במקום עם אוסף של חוויות מעלות חיוך מתקופה יפהפייה של התנסויות ראשונות ולילות שישי מרגשים, יצאתי מהתיכון עם רשימת ציונים שהיא אמנם מרשימה ביותר, אבל בזה זה נגמר.

אבל בדיעבד קל לתת ביקורת. באופן לא מפתיע בכלל, עם כל החרטה הזאת הצלחתי להזדהות בכנות רק אחרי שהחזקתי את ה- 97 במתמטיקה ביד. בפנים, ידעתי שבשביל להמשיך הלאה אני צריכה את הציונים האלה ואת מה שהם מסמלים בשבילי, ואחרי הכל, יצאתי מהתיכון גם עם ביטחון עצמי עצום, ולראשונה עם התחושה שאני באמת שווה משהו. דרך הלמידה המתישה לבגרות בתנ"ך למדתי שאני מסוגלת להתעלות הסיפוקים המידיים בשביל סיפוקים גדולים יותר, דרך האימונים לבגרות בספורט למדתי לא לוותר לעצמי, דרך המעבר מארבע לחמש יחידות מתמטיקה (שלקח לי חופש גדול שלם) הבנתי שכשאני משקיעה את כל היכולות שלי במשהו אני בלתי מנוצחת. ובשיא העבודה האינטנסיבית ללא רגע של חופש, ועם תעודת ההצטיינות היתרה ביד, הצלחתי להפנים עד כמה האופי שלי חזק, עד כמה אני יכולה ומסוגלת, ועד כמה כל רגשי הנחיתות הם לא באמת נחיתות ממשית, אלא בסך הכל רגשות, שיכולים להיחלש ואפילו לעבור.

ובסיום התיכון, כשהמרוץ האינסופי נגמר, יכולתי באמת להעריך את החופש. הנחתי את הגביע באחת המגירות, והצלחתי לפנות לעצמי זמן להירגע ולחשב את המסלול מחדש. המשימה הבאה ברשימה הוגדרה כללמוד להיות ממוצעת, ולהמשיך לשפץ את הערך העצמי הפנימי שרק התחלתי לבנות. עדיין לא השלמתי את החוויות החסרות שרציתי לקחת איתי מהתיכון, אבל אני לא באמת לחוצה לגבי זה.

כי האמת היא שהזמן הוא אין סופי, וכל חוויה שלילית או לא מספקת היא גם התמודדות, שכנראה הכרחית כדי להתפתח. ההזדמנויות להגשים את החלומות שלנו לא באמת נגמרות בסיום התיכון, או אחרי הצבא או בסוף האוניברסיטה. על כל חוויה שנראה לנו פספסנו, יכול להיות שעמוק בפנים הרווחנו משהו גדול יותר. וגם אם לא, יכול להיות שלא היינו מספיק בשלים בשביל שהיא תהיה הדבר המתאים והנכון. תמיד אומרים ש"החיים כבר התחילו", אבל בעצם, אין דרך נכונה לעבור את תקופת התיכון, ואין בנק חוויות שצריך לאסוף לרזומה כדי להתבגר כמו שצריך. ובשביל הדברים שלא הספקתי, ושאתם לא הספקתם – תמיד יהיה מחר כדי להשלים.

אני מציעה לכם לחפש תמיד את הסיבות שגרמו לכם לבחור את הבחירות שבחרתם, כי שם טמונות המשמעויות לדברים שחשובים לכם באמת.

The post ההזדמנות שבפספוס appeared first on פרברים.

רק בסוף שבוע האחרון שיחקתי קרוב ל-20 שעות בקינגדום הרטס (גילטי פלז'ר). בטח, זה מדיום מנוון וצרכני וחלול, אבל הי, יש למשחקי וידיאו צד חיובי! הם לימדו אותי שיעורי חיים שנלמדו בדרך הקשה ביותר שאני מכיר – דרך קרבות מייאשים, דרך פלטפורמות מאתגרות ופאזלים מאתגרי מחשבה. אז החלטתי לכתוב על שיעורי חיים ממשחקי הוידיאו, או – מה הם לימדו אותי. כשנתקלים באתגרים במשחקי וידיאו, אפשר לעצור שנייה ולתהות – מה זה אומר עליי? מה זה אומר על הטבע האנושי? אולי לא תקבלו תשובות לשאלות האלו פה. אבל הטור הכנה הזה, ראשון מבין סדרת כתבות בנושא, הוא מכתב האהבה שלי למשחקי וידיאו.

לפני סקיירים, לפני קול אוף דיוטי, ולפני היילו, היה טטריס. טטריס הינו משחק פאזל סובייטי שהפך לסנסציה עולמית, קלאסיקה על זמנית שהומצאה ע"י אלכסיי פצ'ינטוב (הסלוגן הראשוני למשחק היה – "!From Russia With Fun"), מדען ממוסקבה שעבד במרכז המחשוב של אקדמיית ברית המועצות למדע. המשחק שוחרר ב1984 ל-NES. טטריס הוא שילוב של המילה היוונית טטרה(ארבע) וטניס, הספורט האהוב על אלכסיי פצ'ינטוב. טטריס הוא משחק פופלרי ביותר והופיע בפלטפורמות מרובות. למעשה, הוא מחזיק בשיא גינס למשחק הכי נגיש – יותר מ65 פלטפורמות! כל מכשיר עם מעבד יכול להריץ טטריס. אני מניח שלכל אחד ממכם היתה חוויה כזאת או אחרת עם טטריס. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר כל הזמן לטטריס; הייתי רואה צורות בראשי אחרי ששיחקתי הרבה זמן – כיצד הספה מתאימה לשולחן, רק אם נסובב אותה, ואיך האות 'ך' מתאימה לאות 'ם', כמו שתי לבנות טטריס. אז הנה ארבעה שיעורים שלמדתי מטטריס.

טעויות קורות, הסוף בלתי נמנע

טעויות יקרו בטטריס, והן יקרו לא משנה כמה תנסה שלא. לפעמים דברים פשוט לא מסתדרים. לא להכנס לפאניקה, כי זה קורה ופצעים ניתנים לאיחוי. וזה יהיה בסדר כי טעויות זה אנושי. לפעמים אנחנו מאבדים ריכוז, לפעמים אנחנו שוכחים דברים, ולפעמים אנחנו טועים כל כך חזק שאנחנו חושבים שאין סיכוי שהמצב ישוב לקדמותו. ולפעמים הוא שב לקדמותו. להתחיל משחק טטריס משמעותו להיפסל, כמו בחיים, המוות הוא בלתי נמנע. אנחנו מנסים למצוא משמעות למשחק טטריס בעזרת תוצאה גבוהה, אבל זאת רק הסחת דעת מהמרמה הגדול של טטריס (ומשחקים מסוגו) – אין דרך לנצח באמת. למעשה, מתמטיקאי קנדי הוכיח בתזה שלו שזה בלתי אפשרי לנצח בטטריס. טטריס שם את הדגש על המסע ועל פעולות השחקן. המשחק לא לינארי אבל הסוף קבוע מראש. אל תפחדו לעשות טעויות בדרך.

ניצחון? שיא העולם בטטריס

עשה את הטוב ביותר עם מה שיש לך

בטטריס, כמו בחיים, לא תמיד תקבל את מה שאתה רוצה. לפעמים הבלוק שמגיע הוא לא מה שאתה רוצה, אבל אז אתה מבין שהוא מה שאתה צריך. ולפעמים הוא סתם הורס לך את המשחק. צריך לדעת להפיק את הטוב ביותר ממה שנותנים לך, גם אם אתה מאוכזב. לפעמים העולם שבתוך הראש שלך מנותק מרצונות הגורל. טטריס לימד אותי לקחת את תלאות העולם באופן חיובי ולפחות לנסות את הטוב ביותר עם מה שהעולם נותן לי.

גם כשהכל נראה רע, לפחות יש מוזיקה טובה

כמה מוכר לכם התרחיש הבא – אתם שוכבים במיטה מלאים בייאוש, בדלת נעולה, אוי אלוהים העולם נורא, והקול של מוריסי בוקע מרמקולים שסבתא שלכם הביאה לכם כי היא קיבלה אותם בחינם מאורנג' (סליחה, זה כנראה רק הסיפור שלי) והכל נראה ממש נורא אבל הסמית'ס נשמעים כל כך טוב? לפעמים אני מרגיש ככה בטטריס. המוזיקה של טטריס נפלאה, והיא הצילה אותי, לא פחות מאשר שאר המוזיקה שאני שומע (כן: הסמית'ס, כן: גאלקסי 500, כן: מיי בלאדי וונלטיין). אוי אלוהים, כמה נפלאה את מוזיקת טטריס יקרה שלי, על כל תווייך העליזים. פלא ב8 ביטים.

הפוגה קומית. סרטון ממשחק הווידיאו Just Dance

טעויות מצטברות, הישגים נעלמים

שיט, יצא לי קודר, אבל אין מקום נכון מטטריס ללמוד את הלקח הארור הזה. אנשים תמיד זוכרים את הטעויות שלי ואת הרגעים המביכים שלי והם לוקחים אותם איתי תמיד. הרגעים האלו תמיד שם. אני נוטה גם כן לזכור רק את הדברים הרעים בי ולא את הטובים. אבל אני מאשים את המשחק ולא את השחקן. האנשים שהיו סביבי (משפחה, ילדים בתיכון) לא תמיד היו הסוג החיובי ביותר ולעיתים אני מוצא את עצמי מאשים את עצמי בדברים רבים בגלל החיזוקים השליליים מהם. אבל אנחנו כן צריכים לזכור את הדברים הטובים בנו. זוכר את הארבעת השורות האלו שמחקת שם (אני לא מדבר על קוקאין)? נכון שהן נעלמו לנצח, אבל היי, זה משהו נפלא.

The post מה משחקי מחשב לימדו אותי: טטריס appeared first on פרברים.

תמיד הייתה לי מחשבה שהדבר היחיד שמונע ממני חופש ויצירתיות הוא בית הספר. אני מתקשה לתפקד בין הרבה משימות בלי להתפרק, וזקוקה להרבה שעות שינה ביום (הרבה יותר ממה שאי פעם תצליחו לנחש, אני לא אתרברב יותר מדי אבל לפעמים אני ישנה מ 2 בלילה עד 2 בצהריים ואחר כך נכנעת לעוד סיבוב של שינה בין ארבע אחה"צ לשמונה בערב). אני גם בוגרת מגמה טכנולוגית ובעלת נפש הומנית, ככה שקשה לי לתמרן בין התחביבים שלי ללימודים. כל פעם שהתחלתי לצייר להנאתי, או כל פעם שרציתי ללמוד לנגן משהו, לקרוא או לעשות משהו מרגש ויצירתי עם עצמי נתקלתי באותה גדר של מטלות לימודיות שנערמות ומפרידות ביני לבין הרצונות שלי.

מהר מאוד בית הספר הפך עבורי מחוויה לימודית ומקור ידע, למכשול שרק מפריע לי לממש את עצמי. אם תבקשו ממני לתאר לכם את שגרת חיי בין אמצע בית הספר היסודי לתחילת התיכון אני כנראה לא אגיד שום דבר מעניין. כל מה שאני זוכרת זה שהייתי חוזרת הביתה והשעות היו נעלמות; הייתי שוכבת במיטה בשעמום ובדכאון ברגע שהשמיים התחילו להפוך לכחולים כהים (בין ארבע לשבע, תלוי בעונה) הייתי נרדמת בידיעה שאני צריכה לאגור כוחות לאחרי כן, כשאתעורר מאוחר לקראת הלילה ואתחיל ללמוד לאיזה מבחן. מדי פעם ניסיתי לתמרן בין תחביבים לבין בית הספר אבל זה פשוט לא עבד מרוב תשישות שגרתית, והמסגרת החינוכית שהייתה אמורה לשנות לי רק בשעות הבוקר הפכה להיות הדבר היחיד בחיי והדבר היחיד שאני קמה עבורו בבוקר, וגם זה רק כי אני חייבת.

מהר מאוד גם התחלתי לא לקום בבוקר לבית הספר: כבר ביסודי הייתי שיאנית החיסורים והאיחורים כי פשוט לא יכולתי לסבול עוד יום כשאני כלואה בשגרה האפורה והמדכאת שקוראת לעצמה מוסד חינוכי. כשהמשכתי לחטיבה חוסר הרצון לתפקד במסגרת הלימודית רק הפך לקיצוני יותר עד שבהמשך הוצפתי ברגשות שליליים וחוויתי חוויות נוראיות יותר מפעם אחת.

מה שקרה בסופו של דבר זה שעכשיו אני בת 18 ולא נשאר לי שום דבר מהתקופה הארוכה הזו חוץ מתעודת בגרות: את כל הקשרים החברתיים שלי איבדתי בשנתיים האחרונות כשהפסקתי להגיע ללימודים. בגלל שהפסקתי להגיע ללימודים פספסתי הרבה חומר ולא מיציתי את עצמי בבגרויות (את מה שכן למדתי דרך אגב עשיתי לרוב בעזרת ערוץ היוטיוב של ערוץ חינוכית, תודה לאל שהוא קיים), שעם הזמן כבר איבדתי את הרצון בלהצליח בהן או את העניין בידע שמאחוריהן.

כמובן שגם לעובדה שבחרתי ללמוד מגמה ריאלית בתיכון שכולו ריאלי הייתה השפעה נרחבת על האושר והמיצוי העצמי שלי: בתקופה שלפני התיכון נהגתי לחשוב שיש לי סיכוי רק אם אלמד משהו גדול מדעי ומשמעותי, אבל ככל שהתבגרתי הסתכלתי מסביבי וראיתי ילדים מוצלחים לא פחות ממה ששאפתי אליו שפשוט נהנו מהתקופה הזו, שלמדו מה שהם אהבו ומצאו דרך להאיר את השהות שלהם במוסד החינוכי, בזמן שאני הייתי מתוסכלת כל כך מחומר שבכלל לא דיבר אליי.

אם להיות כנה אפילו גיליתי שהדברים הטובים ביותר קרו לי בתקופות שלא הייתי בבית הספר: יצאתי לחופשות קיץ בלתי נשכחות שבהן היה לי חופש יצירתי לקרוא ספרים ולמלא מחברות בציורים, הכרתי את החבר שלי והחבר הכי טוב שלי וביליתי איתו ימים בלתי נשכחים, טסתי לארצות רחוקות וחשבתי מחשבות משמעותיות.

אני לא בטוחה מה אני מנסה להגיד, אבל אני חושבת שההפסד הגדול שלי מתקופת הלימודים הוא לא אשמתה של מערכת החינוך בלבד. אני חושבת שהזמן שבוזבז על מרירות ותסכול במקום על הנאה ומיצוי מלא של עצמי ושל הנעורים שלי נובע פשוט מהפרספקטיבה הקבועה שמשהו יכול למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. כמובן שאם אני אראה בבית הספר מכשול שמונע ממני לחיות את החיים, אני לא אעשה עם עצמי כלום ואגיע לגיל 18 בתחושה שרק עכשיו החיים אמורים להתחיל, שתלווה בהמון אכזבה כששום דבר לא ירגיש שונה. היום אני מבינה שהחיים שלי התחילו ממש מזמן, שלא הייתה יריית פתיחה שסימנה את ההתחלה שלהם והם פשוט התגבשו והם מכילים בתוכם המון חיים של אחרים. ההחלטות שלי היו בעלות משמעות גם כשהייתי בת ארבע, בדיוק כמו שיש להן משמעות היום.

אני חושבת שעדיף לראות את החיים כסרט נע שכולל בתוכו תקופות שאמורות לחפוף אחת את השנייה: מבחנים לא אמורים להפריע לי ליצור, והלימודים או כל דבר אחר לא אמורים למנוע ממני הנאה.

היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר מורכבות מהרבה תווים שחופפים אחד את השני ואם היו מנגנים אותם בנפרד הן לא היו יצירות מוזיקליות, ואני מעדיפה להיות יצירה מוזיקלית עד כמה שאני יכולה, אני רק צריכה לעבוד קצת על הסנכרון בין הנגנים אבל בסוף אני כנראה אהיה בסדר.

קולאג' בכותרת ואיור: ליאור בר נוי.

The post Studied at האוניברסיטה של החיים appeared first on פרברים.

זה נדמה טיפה לא פייר, הלחץ מההורים והמורים לקבל ציונים טובים והלחץ מהחברים להיות תומכים – ולהכיל גם את הלחצים והבעיות שלהם. הלחץ מהחברה לא להשתגע ולכעוס כל הזמן כמו בני הנוער שתמיד מראים לנו בטלוויזיה. הלחץ להיות מיוחד ושונה ובכל זאת לא לצאת יותר מידי מהנורמה. הלחץ להינות מהיותנו מתבגרים כי זה לא יהיה ככה עוד הרבה זמן. הלחץ למצוא נושא שאתה אוהב וטוב בו בין כל הבלאגן והבלבול. לחץ גם להיראות טוב, לאהוב את איך שאנחנו נראים, דבר שנורא לא מציאותי – כל אחד מאיתנו שונה ואף אחת או אחד לא נראה כמו דוגמנית או דוגמן הלבשה תחתונה. הלחץ של למצוא מישהו שיאהב אותך.

אבל, במחשבה על כל הסיבות שלפניכם ל"למה אני לחוצה", אני חושבת שהדבר שהכי מלחיץ אותי הוא החיים כמכלול.

תמיד הייתי בן אדם לחוץ, גם עם דברים הרבה פחות רציניים מהרשימה המכובדת למעלה. תמיד הקשבתי להוראות השימוש על השמפו, צבעתי את הציור רק בתוך הקווים, השתדלתי להרעיש כמה שפחות בין 14:00 ל- 16:00. אני לא יודעת למה, אבל תמיד הייתי ככה. ועוד לפני שהגעתי לתיכון, כבר התמוטטתי תחת הכל. התחילו להיות לי כאבי ראש מסיביים ומתמשכים, לפחות פעמיים בשבוע, ולאחר הרבה זמן גיליתי שכאבי הראש היו בגלל לחץ. הבנתי אחר כך שזה נורא טיפשי, להיות פיזית חולה רק בגלל כמה מבחנים. רק בגלל שהמחנך (שלא זוכר את השם שלי בכלל) ממשיך להגיד כל יום "זה הזמן שלכם להשקיע, תנו פוש, תעבדו קשה, אנחנו לא רוצים לראות את ההישגים שלכם נופלים".

איזה בולשיט. אנחנו בני אדם שמשתנים בכל יום, אנחנו לנצח עבודה בתהליך. להגיד לנו שדבר אחד יקבע לנו את כל מהלך החיים. שהמבחן בהיסטוריה ישפיע לי על הבגרות, שתשפיע לי על הצבא, האוניברסיטה והעבודה. לפעמים זה יותר מידי, כל כך הרבה אחריות על הכתפיים. זה מביא אותנו למצב שבו אנחנו משתדלים להמשיך הלאה אבל אנחנו לא רואים את סוף המסלול, את הרגע בו נגמרות הציפיות מאיתנו. לפעמים אני חושבת שאני פשוט צריכה להקשיב אך ורק לציפיות של עצמי, ולא ציפיות של אחרים ממני, אבל האם זה באמת אפשרי? הציפיות של החברה ממני במשך 15 שנה השתלטו על הציפיות שלי מעצמי והכתיבו אותן, ועכשיו החיים שאני חושבת שאמורים להיות לי לקוחים מתוך סרט משפחה אמריקאי.

עכשיו, אני יודעת שעד כה היו פה הרבה עצב ומרירות, אבל אולי יש דרך להתמודד תחת הלחצים האלו. אני תמיד משתדלת להזכיר לעצמי שאומץ הוא לא חוסר פחד, הוא היכולת להתגבר עליו (אני די בטוחה שהמשפט הזה מסרט כלשהו). כל דבר שיבוא לקראתנו בחיים המוזרים והלא צפויים האלה, יש בנו את הכוח להתמודד איתו.

בתור חובבת פסיכולוגיה אני יכולה לספר לכם את זה: כשאנחנו עומדים מול גורם מלחיץ, התגובה שלנו מוכתבת על ידי העיקרון "Fight or Fly". אנחנו בוחרים האם להתמודד עם הגורם המלחיץ, או לברוח ממנו. אני לא חושבת שהבחירה בבריחה הופכת אותך לפחדן או נמושה. נורא חשוב לזכור שאנחנו אנושיים, ובין אם אנחנו מצליחים לעמוד בכל העומס שגיל ההתבגרות מציב בפנינו או לא, זה בסדר. לכולנו קשה לפעמים וכולנו רק מגששים את דרכנו באפלה.

אני רק נערה, ולתת לכם עצות ל"איך להתמודד" יהיה צבוע בעיניי ולא פייר כלפיכם. גם אני עדיין מחפשת תשובות. ובכל זאת, הדרכים שלי להתמודד הן לא לתת ליותר מידי דברים להשפיע עליי בו זמנית. אני תמיד משתדלת לזכור שזה בסדר להרגיש מוצפת.

כשצריך להתמודד עם קשיים, העקרונות הבסיסיים לדעתי הם:

• אל תפחדו לבקש עזרה. אני מכירה את עקרון ה- "הבעיות שלי, האחריות שלי, אני אטפל בזה" (או לפחות ככה אני הרגשתי), אבל אתם רק תצאו יותר חזקים מהכל. עזרה מחבר שבחמש יח"ל שיעזור לכם במתמטיקה, עזרה ממורה, עצה בנוגע לבעיות עם החבר (או החברה) מאמא אפילו. מה יש לכם להפסיד?
• תארגנו מראש. אם אתם יודעים שיש לכם הרבה מבחנים חשובים בפרק זמן קצר (כמו שלי היו שלוש מתכונות באותו שבוע – זה היה נוראי) תתלו לוח שנה בחדר, תעשו רשימה של כל הנושאים למבחנים ותוודאו שיש לכם את כל החומר.
• תשמעו את המוזיקה שלכם, תקראו ספר, תראו סרט, תשחקו טניס, תארגנו את החדר, תכתבו תציירו או תנגנו – כל דבר שעוזר לכם להיות אתם, מבלי כל הצרות מסביב. רק אל תשכחו שתצטרכו להתמודד עם העולם בשלב כלשהו.
• תזכרו שאתם לא לבד, ושכולם מתמודדים עם קשיים בכל יום. הרבה אנשים התמודדו עם לחצים לפניכם והרבה אנשים יעשו זאת אחריכם. לכל אחד יש בעיות משלו וקשיים משלו, וזה שאתם לא רעבים ללחם אבל ממש עצובים בגלל צרות עם חברים (למשל) לא עושה אתכם לאנשים רעים.
• תזכרו שכולנו רק מתמודדים עם החיים, יום אחרי יום. תמיד נעמוד בפני אתגר כלשהו, אבל אנחנו יכולים לצאת אנשים יותר טובים מהכל. בסופו של יום, אנחנו מכתיבים את חיינו.

בתמונה הראשית: צילום של Sergey Neamoscoul; צילום תמונת נער ברכבת תחתית: זהר קטן.

The post איך להתמודד עם לחץ? appeared first on פרברים.