הוא אמנם פשוט, המסר שלו הוא "קבלת השונה" וכתלמידת בית ספר יסודי כנראה שהייתי מחבבת אותו קצת יותר משאר הספרים האחרים. אבל ברגע שמתעמקים בו, הוא כל כך הרבה יותר מזה. זה ספר פואטי, נוגע, אמיתי וכנה. הוא נוגע בכל הנקודות הנכונות, מגיע לתקריות קיצוניות באופן מציאותי, וגורם לכולנו לרצות להיות מיוחדים קצת יותר.

אפשר לומר שג'רי ספינלי הוא יותר משורר מאשר סופר, וכל אותם סיפורים קטנים ופסקאות של חוכמה שמעטרים את הספר גורמים לי לאהוב אותו הרבה יותר. ספינלי משתמש באווירה המדברית של אריזונה בשביל לתאר כל דבר שני, וזה עובד. יחד עם תיאורים פיוטיים שנשענים על מטאפורות, הוא יוצר תחושה קסומה, פרועה, חולית ואינסופית שהיא אווירת המדבר.

היא הייתה שונה. שונה. לא היה לנו למי להשוות אותה, לעומת מי למדוד אותה. היא היתה טריטוריה לא מוכרת. לא בטוחה. פחדנו להתקרב אליה יותר מדי.

את הסיפור מספר ליאו, תלמיד כיתה י"א בתיכון מיקה שבאריזונה, בית ספר שהרוב המוחלט בו כנוע ללחץ חברתי, ולא בדיוק מקבל את אלו שהולכים נגד הזרם. ילדת-כוכבים היא תלמידה חדשה במיקה. כבר מהשבוע הראשון ללימודים היא שובה את כולם בקסמיה, מפתיעה אותם בייחוד שלה. היא לבושה שונה, נראית שונה, מתנהגת שונה, שוברת כל מוסכמות אפשרית ולא נכנעת ללחץ חברתי. היא מסתובבת בחדר האוכל בהפסקה ופורטת על היוקלילי שלה, שרה יום הולדת שמח לכל מי שבר מזל מספיק להיוולד בחודשים הארוכים של תקופת הלימודים. היא מעודדת את שתי הקבוצות במשחקי הפוטבול המקומיים – גם את הקבוצה של מיקה וגם את הקבוצה היריבה, בהתלהבות ותשוקה דומה. היא רוקדת בחוץ כשיורד גשם בהתלהבות. יש לה עכברוש מחמד שהיא נושאת בתיק החמנייה שלה. היא בוחרת לעצמה את השמות שלה, היא לובשת תחפושות בימים רגילים ובאופן כללי לתלמידים במיקה קשה להכיל את מי שהיא ואת מה שהיא מייצגת.

היא הייתה כל כך שונה שהיא עוררה חשדות שהיא "שתולה" של הנהלת בית הספר בניסיון לעורר עניין, שהיא לא אמיתית, חייזרית, מתחזה. ומה שהבנתי, ואחר כך גם ליאו בעצמו, שהיא אמיתית, "היא ההפך המוחלט מחייזרית. היא הכי כדור הארץ שאפשר להיות." ילדת-כוכבים היא ללא ספק יותר אמיתית מכולנו. היא שונה ואמיתית כי היא לא מפחדת – להקשיב לעצמה, לעולם שבחוץ, לאנשים פשוטים ורגילים כאינדיבידואלים מיוחדים – להקשיב לכל אלו וליצור את מי שהיא, ילדת-כוכבים.

ואז מגיע הקטע האהוב עליי בספר, שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות:

במדבר סונורה יש אגמים. אתה יכול לעמוד באמצע אגם כזה בלי לדעת, כי הם בדרך כלל יבשים. גם לא תדע שכמה סנטימטרים מתחתיך ישנות צפרדעים שלבן פועם רק פעם או פעמיים בדקה. צפרדעי הבוץ האלה שוכבות שם וישנות, כי בלי מים, החיים שלהן לא שלמים. הן לא לגמרי עצמן. במשך חודשים הן שוכבות שם מתחת לאדמה. ואז מגיע הגשם. מאות זוגות עניים צצות מתוך הבוץ, ובלילה קוראים מאות קולות על פני המים שטופי אור הירח.

ואז ליאו משתמש בצפרדעים הרדומות כמטאפורה לתושבי מיקה. הוא מתאר ברגש, עדינות והתרגשות איך "אנחנו", כל אלו שחלקו את ההתבוננות בילדת-כוכבים, כל תושבי מיקה ותלמידיה בעיקר פוקחים עיניים ומתעוררים לחיים. איך ילדת-כוכבים מחדירה בהם רגשות ישנים חדשים, איך היא מובילה מרד, מרד בעד ולא נגד, מרד עבור צפרדעי הבוץ הרדומות. איך הם לומדים לאהוב, לצחוק ולהתרגש.

כולנו רוצים להיות כמוה, מיוחדים, "כל הורה רצה שתהיה לו בת כמוה, וכל מורה רצה תלמידה כמוה", כולנו היינו מעריצים ושונאים אותה בו זמנית. היא זיהתה את מה שהבני האדם זקוקים לו ביותר והיא העניקה אותו לאחרים, תוך כדי מעניקה אותו לעצמה – תשומת לב, אהבה, הכרה.

בסופו של דבר, ההתנהגות של ילדת-כוכבים מובילה לחרם נגדה. אף אחד לא מוכן לקבל את העובדה שילדת-כוכבים מעודדת גם את הקבוצות היריבות, שרה את ההמנון הלאומי בגרסה משלה ובכלל, את כל המוזרויות השונות שלה. אולם, מתוך הערצה והערכה לאומץ, לשונות ולמי שהיא, ליאו מתאהב בילדת-כוכבים, וגם היא בו. הם מבלים יותר זמן ביחד, מחזיקים ידיים במסדרון, נפגשים בין שיעורים, אחר הצהריים ובהפסקות במין סנוור מאהבה, עיוורון שמחזיק את ליאו בידיים ולא עוזב. ואחרי זמן מה, כשליאו מביט סביבו הוא מבין פתאום שכולם, חוץ מהחבר הכי טוב שלו קווין וילדת-כוכבים מתעלמים ממנו, שהחרם על ילדת-כוכבים משפיע גם עליו. והוא, שלא מסוגל להתמודד עם החרם ואי ההכרה, אומר לילדת-כוכבים שהיא צריכה להתחיל להיות כמו כולם, ופחות מי שהיא.

אז בדיוק ככה, ילדת-כוכבים נעלמת. במקומה סוזן (שזהו שמה האמיתי), עוד פרצוף בקהל, עוד אחת מכולן, מופיעה. היא מתחילה להתנהג, להתלבש, להתאפר, לדבר ולצחוק כמו כולן. ליאו מאושר וגאה ברגעים הראשונים, אבל החרם על ילדת-כוכבים לא מפסיק, אלא נעשה גרוע יותר. והמחשבות שלי קודחות, מחשבות שמתחילת הספר ועד סופו חוזרות על עצמן בראש שלי – ילדת-כוכבים היא מי שליאו התאהב בה, לא סוזן. ילדת-כוכבים היא בדיוק מה שכולם היו צריכים. הם היו צריכים את השינוי הזה, את ההרגשה הקלילה. היא הייתה כמו אבקת קסמים שנחתה על כולם בלי שהם שמו לב, ולאט לאט הם התחילו להשתנות, לרחף, לחייך, לשים לב לכל מה שטוב בעולם. בדיוק כמוה. לאט לאט "כולם" הפכו לעשרות, מאות, אינדיבידואלים שונים, לכאלו בעלי מוזרויות משלהם, "כולם" הפסיקו לפחד להיות שונים והתחילו להיות עצמם.

"התבוננתי בגוף חסר הייחוד, שהיה פעם כלל תלמידי בית הספר, מתפרק למאות גופים נפרדים בעלי אישיות נפרדת. היה נדמה שאפילו שם הגוף 'אנחנו' נסדק ומתפרק לחתיכות."

ככל שאני או ליאו, או כל השאר מסביב ניסו להבין מי היא ילדת-כוכבים, רק התבלבלנו יותר. מה שהבנתי בסופו של דבר, זה שילדת-כוכבים ניזונה מהאנחנו, מכל מי שמסביבה. היא מבטאת את כל התכונות שעצורות בכל אחד ואחד מאיתנו, הרצונות הילדותיים ששואפים רק לשמוח. היא עשויה ממשהו קדום יותר, היא האדם נטול האגו שמרשה לעצמו להיות עצמו. האדם שלא אכפת לו מה האחרים חושבים, אבל מאוד אכפת לו מה אנשים מרגישים. היא עשויה מטוב בלבד, מאי אנוכיות. היא חסרת הגדרה ומלאת הגדרות באותה העת.

ומתישהו בין התקופה שבה ליאו מרגיש חסר אונים לגבי החרם על ילדת-כוכבים שגם משפיע עליו, לבין ההחלטה שלו לשנות אותה, אני נתקלת בקטע הזה שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות שוב:

אתה יודע, יש מקום שכולנו מבקרים בו למרות שאנחנו לא חושבים על זה, אנחנו בקושי מודעים לו, וזה נמשך פחות מדקה ביום. אצל רובנו זה קורה בבוקר. זה הרגע הזה, השניות הספורות שבהן אנחנו יוצאים מהשינה, אבל עוד לא לגמרי ערים. במשך השניות הספורות האלה אנחנו משהו פרימיטיבי יותר ממה שאנחנו עומדים להיות. רק עכשיו התעוררנו משנתם של אבותינו הקדומים ביותר, ומשהו מהם ומעולמם עוד נאחז בנו. במשך השניות המעטות האלה אנחנו לא מהוקצעים, לא מתורבתים. אנחנו לא האדם שאנחנו מכירים, אלא יצורים הקשורים יותר לענף העץ מאשר למקלדת המחשב. אנחנו חסרי הגדרה, חסרי שם, טבעיים, מתנדנדים בין מה שהיה ומה שיהיה, הראשן שלפני הצפרדע, הזחל שלפני הפרפר. במשך רגעים מעטים אנחנו מה וכל מי שיכולנו להיות. ואז אנחנו פוקחים את עינינו והיום לפנינו ואז אנחנו הופכים להיות עצמנו.

זה לא נאמר באופן ברור, אפילו לא בהקשר לילדת-כוכבים אבל אני מבינה שזו בדיוק ההגדרה של ילדת-כוכבים. זו הפסקה שמסכמת את החומר שממנו היא עשויה, וכאן ג'רי ספינלי חושף את כל המהות של מה שנמצא בין השורות בספר. ואכן, ממש בסוף הספר, הטענה שלי מוכחת.

הכוכבים סיפקו את המרכיבים שמהם נוצרנו, האלמנטים הבראשיתיים. אנחנו עשויים מחומר כוכבים. מדי פעם מגיע מישהו שהוא קצת יותר פרימיטבי מכולנו, קצת יותר קרוב להתחלה שלנו, קצת יותר מחובר לחומר שממנו אנחנו עשויים.

וזוהי ילדת-כוכבים. מחוברת לחומרים שמהם בני האדם עשויים, מקשיבה לשקט המופתי של העולם שבחוץ ולא לרעש שמתחולל בתוכה. חסרת הגדרה, פרימיטבית, משנה עולמות, מיוחדת, פרועה.

The post ילדת-כוכבים appeared first on פרברים.

קצת ידע כללי על הספר והאנשים שהיו ותמיד יהיו חלק ממנו: אנה מתחילה לכתוב ביומן ביום הולדתה ה-13, בו מקבלת את היומן כמתנה. היומן כתוב מהתאריך ה-12 ביוני 1942 ועד ה-1 באוגוסט 1944, כשב-4 באוגוסט גילו את אנה ושבעת המסתתרים האחרים. כולם נלקחו למחנות ומתוכם רק אביה של אנה – אוטו פרנק, שרד. במחבוא היו עם אנה: הוריה (אוטו ואדית פרנק), אחותה (מרגוט פרנק), עוד משפחה שכללה את הרמן, אוגוסטה ופטר ון פלס, ופריץ פפר. אחד הדברים שלא ידועים לכול בנוגע ליומנה של אנה זה שאנה תיכננה לפרסם את היומן בעצמה לאחר המלחמה, ולכן ערכה אותו תוך כדי הכתיבה היום יומית שלה, הוסיפה והורידה קטעים, וכן שינתה את שמותיהם האמיתיים של המסתתרים לשמות בדויים (למשל קראה לפריץ פפר אלברט דוסל). אחד הדברים המשמעותיים בחיי המסתתרים במחבוא היו האנשים שעזרו להם בכל יום, הביאו להם אוכל, ספרים ועידכנו אותם בנוגע לעולם שבחוץ. אנשים שלא היו חייבים לעזור לכביכול "פושעים נמלטים", וסיכנו את חייהם רק על מנת לעזור לאלו שמזלם פחות טוב משלהם: מיפ חיס, אליזבת (בפ) פוסקאול, ויקטור קוגלר ויוהנס קליימן.

רציתי לכתוב המון, אבל למען האמת אני לא יודעת מה לכתוב. ספר שמורכב ממכתבים או כיומן הוא תמיד יותר אישי, וספרים בכלל גורמים לנו להתחבר ולהשתקע בסיפורים ודמויות בדיוניות וללמוד ולשאוב השראה מחייהן, אבל כל הספר לא יכולתי להתנתק מהידיעה שאנה הייתה אמיתית. לא יכולתי להתנתק מהידיעה שהיא מתה. במיוחד בגלל כל התהיות בנוגע לעתידה וכל ה"כשאני אצא מכאן" שנתקלים בהם במהלך הספר. אנה תמיד ראתה את העתיד, דיברה על יום אחד שלא הגיע בשבילה. עברתי את הספר הזה עם 8 מסתתרים, שלמדתי להכיר ולאהוב. ונשאר אחד. נשאר רק אחד, ואני כל כך עצובה בשבילו.

אחד הדברים העיקריים בספר היא היאחזותה של אנה בלמידה, בקריאה, בגזירת תמונות של שחקנים מסרטים שאפילו לא ראתה. בדיוק כמוני (וכמו כל הכותבים של פרברים), אנה נאחזה בדברים ששמרו על שפיותה: בספרים על אנשים עברו, בלמצוא את עצמה מחדש בכל דמות, בכתיבה, בלהרגיש חופשיה וצעירה למרות היותה כלואה, בלהפוך את עצמה באופן תמידי לבן אדם יותר טוב. זה ישמע קצת מוזר, אבל אני רואה את אנה, במידה והייתה היום נערה, כותבת לפרברים. היא לא רצתה להיות כמו כל הנערות שמדברים עליהן בכתבות בסגנון "איך לטפל בנער המתבגר שבבית שלכם: ההורים נגד המפלצת" – היא רצתה להיות היא בפני עצמה. היא אהבה היסטוריה ואת הטבע, האמינה בחופש דת וכבוד לזולת. אישה חזקה שתקבע לעצמה את מהלך חייה, שרצתה להשמיע את הדעות שלה וניסתה כמו כולנו להישמע. האמינה בטוב, אבל לא הייתה או התיימרה להיות מושלמת או בעלת התשובות. עבדה קשה להיות אמיצה אך כמוני (ועל בטוח הרבה נערות מתבגרות) מצאה את עצמה אוהבת את הכל יום אחד ובוכה בשקט ביום אחר.

היומן כולו שופע אמת וכנות – פשוט חיים של נערה, שפוחדת ושמחה ואוהבת ושיש בה כל כך הרבה תקווה. אי אפשר לנתק את היומן מהשואה אבל אני לא חושבת שהוא מתמקד בתקופה ההיא, לא לחלוטין. הוא מתמקד בלהמשיך הלאה ובלחיות ובלאהוב את החיים למרות הכל כי תמיד יש נקודות אור. אני כל כך מפחדת, מהמון דברים, כמעט כל הזמן. אבל אנה הסתכלה על השמיים מעליית הגג עם הבחור שהיא מחבבת, והיא הסתכלה על הטבע וראתה את אלוהים, גם אם רק לשנייה היא הייתה באמת באמת מאושרת. וכשאני מסתכלת מהחלון שלי בחמש בבוקר, ויש ציוץ של ציפורים ושמיים שעדיין לא לגמרי ערים, אני מסוגלת להרגיש מאושרת. בנחת. אני לא צריכה להיות נרדפת ע"י אנשים רעים בגלל סיבות לא קיימות בשביל להעריך את הדברים הפשוטים, היפים מכל. האמונה שלי לא צריכה לבוא מאלוהים או מהדת, היא יכולה לבוא מנערות שראו את הטוב בעולם רע ושהגשימו את חלומן כי הן לא וויתרו, אפילו לא לשנייה. אמונה באנשים וביכולתם לשנות את העולם.

יותר מכל אני שמחה בשבילה. אנה שנאה שהשתיקו אותה. היא הרגישה ורצתה להיות עצמאית, היא רצתה לשנות, להיות עיתונאית, לכתוב ספר יום אחד. היא הייתה לגמרי עצמה על דף הנייר, ועד היום היא עדיין משפיע על אנשים. המון אנשים. היומן תורגם ל-75 שפות, הוא היום הספר הזר הנמכר ביותר ביפן, רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית והיומן הנמכר ביותר בכל הזמנים. אנה עדיין משפיעה על נוער שלא צריך להיות בעליית גג בשביל לרצות להגשים את עצמו ולהרגיש ולהיות אחד עם העולם והטבע, נוער שרוצה להאמין שבבסיסם כל בני האדם טובים.

The post יומנה של אנה פרנק appeared first on פרברים.

העולם כל כך גדול ואני כל כך קטנה. כאילו כולנו היינו גרגירי חול קטנטנים במדבר שלא נגמר, וכל מה שאנחנו מכירים אלו הם הגרגירים האחרים שמסביבנו, ומדי פעם הרוח החזקה לוקחת אותנו בידיה וזורקת אותנו יתומים למקום אחר.

את השיר הזה כתבתי בתחילת השנה השנייה שלי בתיכון, בכיתה י'. הייתה לי חבורה משלי, ואהבתי את כולם, בכנות. אבל באותה תקופה שום דבר לא עבד. באותה תקופה ניתקנו כחבורה קשר עם חברה, ואני איבדתי אותה. הרגשתי רע, רע מאוד. כאילו פעם אני הייתי הרוח מתחת לכנפיה, ועכשיו אני הרוח החזקה שלוקחת אותה וזורקת אותה למקום אחר.

הרגשתי כמו שייח׳ סעודי שרוכב על גמלו המבולבל. הרגשתי שאני דורכת על חברה שלי מיליון ואחת פעמים, עד שהיא שקועה באדמה, רחוק מספיק ממני.

לפעמים אנחנו מטפסים גבוה ועולים מעלה, מגיעים לאופוריה שבה אנו בטוחים ששום דבר לא יכול להשתבש. ולפעמים אנחנו מחליקים ונופלים מטה עד בסיס ההר, שם אנו בטוחים שהכל יכול להשתבש. לפעמים אנחנו עושים טעויות, כל כך מרות, עד שכל מה שבנינו הולך להתמוטט ולהיעלם. ובהרף שניה הכל חוזר חזרה כאילו לא קרה כלום.

למדתי שאני לפעמים שוכחת שאני מתמודדת עם אנשים, שלפעמים הם מאוד דומים לי, בדיוק כמוני, ולפעמים הם ההפך הגמור ממני. זה בסדר להתרחק, זה בסדר לפגוש אנשים חדשים. זה יותר מבסדר, זה אנושי! כולנו אנושיים, חמים, בעלי דם שזורם בעורקים. ובמיוחד בגלל זה, אסור היה לי להאשים אף אחד, ובהחלט לא את עצמי. בסופו של דבר, החיים ממשיכים ואנחנו איתם. אז קחו את עצתי – אל תהיו גמל מבולבל. תהיו אתם.

צילום: ג'יימס צ'ורורוס.

The post מדבר appeared first on פרברים.

המנטליות של אז הייתה הרבה יותר תמימה, בתולית, ובגלל זה לא חוויתי או הרגשתי שום דבר שהווה מכנה משותף ביני לבין הולדן קולפילד. גם לא חיפשתי את זה אז – את ההזדהות, את האמת לאמיתה.

ואז עליתי לתיכון והכל פתאום השתנה. הראש שלי עבד שעות נוספות, באופן מתיש ומכביד. לא הצלחתי לסדר אף מחשבה עד כדי הבנה והגיון. החוויה הראשונית מהתיכון הייתה לי רעה. נכנסתי לתוך קובייה גדולה של מים, וזו ליוותה אותי במשך שנתיים – הרגשתי אטומה, תקועה. רק השנה, האחרונה בהחלט בתור תלמידת תיכון, חזרתי וניסיתי לקרוא שוב את "התפסן". זה היה שונה, מקצה לקצה, בכל מובן. להיכנס לראש של הולדן היה כמו לקרוא מחשבות ישנות שלי, כמו לפתוח יומן שנכתבו בו מילים בלהט הרגע.

הולדן הוא נער בן שבע עשרה שמספר על חוויות שעבר בשנה בה היה בן שש עשרה – הוא נזרק מהפנימייה בה למד, נסע לבד לניו יורק, ובמשך שלושה ימים עבר מסע התבגרות רצוף סיטואציות ומפגשים עם אנשים שונים, הסיק מסקנות ומחשבות שדרכן עוברת אלינו, הקוראים, השקפתו הייחודית על העולם.

פעם מישהו סיפר לי שהייתה חבורה של נערים שהתאבדו לאחר קריאת הספר – וכשלמדנו אותו בכיתה, לא פעם ולא פעמיים שמעתי חברים שטענו שהספר מדכא, וכמה הולדן תקוע. בהשוואה אליהם, לקחתי את הספר למקום אחר, טוב יותר.

בזכות ההבנה וההתעמקות שלי בספר, התבגרתי מאוד במהלך השנה. הקריאה עצמה גרמה לי להתמסר לעלילה ולהתרחשויות. היו הרבה דברים שהולדן אמר שהסכמתי איתם – העניין של כבוד אותו הוא רוחש לאחרים ומעוניין שיכבדו אותו באותה המידה. הרתיעה שלו מאינטימיות סתמית – הולדן מסביר כי הוא אינו מבין איך אדם מסוגל לחוות אינטימיות בניתוק מרגשות, כיוון שבשבילו הרגשות קודמים לכל, ואינם מתפתחים ברגע.

הולדן סולד מעולם המבוגרים, ואת זה רואים לאורך כל הסיפור. לבסוף הוא מגיע למצב בו הוא מבין כי זה הזמן להתבגר – באופן סמלי. למעשה, הוא כבר מדבר מנקודת מבטו הבוגרת, שחוותה ועברה דברים שעזרו לו להגיע למקום בו הוא נמצא בסוף הסיפור.

חלק מאוד גדול ממה שמעסיק אותי ביום – יום זו הידיעה שבכל יום אני אחרת, בכל מקום יוצא ממני צד שונה. בסיפור, החוויות שהולדן עובר חושפות כל פעם צד אחר, חלק אחר באישיות שלו שהופך אותו למי שהוא ולייצוג המתפתח שלו; כל התחושות שלו, הרעות בעיקר, התהייה האינסופית – "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא", כל אלה התאימו כל כך להתבגרות האישית שלי. והנה, אני קוראת את הולדן הבוגר לבסוף, וזו נחמה, תחושה טובה, שגם האבוד והבודד יוצר תהליך משל עצמו, ואולי מוצא מקום בעולם, מקום בטוח ובוגר – "בוגר" במובן הכי טוב שיש.

עניין הברווזים רק מחזק את התחושות – כשהאגם קפוא, או כשהמקום הבטוח כבר אינו בטוח, לאן אפשר ללכת? הולדן לא מוצא תשובה לשאלה הזו. הוא בחיפוש תמידי אחריה. ואולי הוא לא צריך לדעת או למצוא אותה. אולי זה דבר שמשתנה, כל פעם אתה במקום אחר, במצב אחר, אתה אדם אחר שעובר חוויות אחרות וחושב מחשבות שמשתנות ללא הרף. וכל אלה הופכים אותך למי שאתה.

בזכות "התפסן" למדתי שזה בסדר לפחד. כל אדם מוצא את המקום שלו – ואם לא, הנדודים והדינמיות של החיים הם אלה ששומרים על משהו שלם. בן אדם לא צריך לפחד מהמגרעות ומהכישלונות שלו, מחוסר ביטחון וחוסר אונים לפעמים. אלה באים יחד עם הכל, כל מה שהופך אותך למי שאתה – לאינדיבידואל.

ההתבגרות היא תמידית, היא מתקיימת בכל שלב בחיים רצופי התהליכים, ומתפקידנו להכיל ולצלוח אותם. אני נמצאת בסיומה של תקופה ארוכה, בתחושה שאני נזרקת לקוביה עם מים חדשים. זה סוף וגם התחלה, בדיוק כמו הסיום של "התפסן בשדה השיפון" – הולדן נמצא בראשית חייו החדשים. הוא יוצא אל העולם.

בתמונה הראשית: הציור "שדה שעורים" של איוואן שישקין; איור כריכת הספר: מיכאל מיטשל

The post מים חדשים appeared first on פרברים.