הסרט מגולל את סיפור התבגרותו של מייסון אוונס (אותו משחק אלר קולטריין, שהיה בן 7 בתחילת הצילומים וסיים את הסרט בגיל 18), וכן את יחסיו עם אמו (פטרישה ארקט), אביו (אית'ן הוק) ואחותו הגדולה (לורליי לינקלייטר – בתו של הבמאי). יחד עם העלילה המלווה את מייסון מילדות לבגרות, אנו רואים את התפתחות החברה מסביבו, חייה של אימו ובני זוגה החולפי , יחסיו עם אביו, וכמובן גדילתו לתוך הבנה של כאב, אובדן, שמחה, סמים ואהבה.

הדבר הטוב ביותר בסרט הוא האותנטיות שלו. הוא לא מתיימר להציג חיים מושלמים מידי או טרגיים מידי. הדמויות הראשיות אף פעם לא מושלמות, בדומה לחיים הן תמיד מתפתחות ולא בטוחות בנוגע לעתידן (כמו שהבמאי לא בטוח בנוגע להמשך התסריט). מייסון, כיאה למתבגר, עובר במרוצת השנים תספורות נוראיות ונוראיות פחות, סגנונות לבוש שונים, פצעי בגרות, מפתח דעות, תחומי עניין ומערכות יחסים.

חשוב להדגיש שהסרט הוא לא דוקומנטרי, הוא צולם על פי תסריט ובוצע על ידי שחקנים. אך כמו שהבמאי ריצ'רד לינקלייטר אמר בראיון, הוא נועד להרגיש אמיתי, לטשטש את הקווים בין דימיון ומציאות, ומצליח במשימתו לחלוטין. התסריט נכתב במרוצת השנים, השתנה באופן קבוע בהתאם לתקופה בה צולם, וכך הצליח לגדול ולהתפתח ליצירה שהוא. לינקלייטר אמר כי התסריט הורכב משנים עשר תסריטים בבסיסו (אחד לכל שנה), ולמרות שהיו לו את נקודות המפנה וההתרחשויות שיקרו בסרט כעמודי תבל, כל שנה הוא שינה ושיבץ את המציאות החדשה בצילומים.

לכן, בשנת 2002 רואים את מייסון רואה דרגון בול זי, וב- 2005 אותו ואת משפחתו עומדים בתור לקבל את הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", לבושים בגלימות וכובעים. ב- 2007 רואים ילדה קטנה שרה את השיר סיום של היי סקול מיוזיקל, וב- 2011 את מייסון ואביו מדברים בפייס-טיים. לינקלייטר לא יכל לצפות את כל אלו, במיוחד לא את ההתקדמות הטכנולוגית שעברנו בעשור אחד, אך עדיין הצליח לשלב כל תקופה באופן אותנטי עד התפעלות. דברים שאני זוכרת במעורפל שהיו בילדות שלי (ושל כולנו), פרטים קטנים ושוליים שמוסיפים המון למשמעות הרגשית של הסרט בעיני. אני מיד נזכרת איך שיחקתי עם אחי את המשחק הזה, או שהקשבתי לשיר ההוא (וגם פסקול הסרט לא מאכזב בהיותו קפסולת זמן, עם פניני כל תקופה בזמנם המתאים בסרט).

הסרט ארוך יחסית, כשעתיים וארבעים דקות, אך האורך פועל רק לטובתו. כל חלק מילדותו של מייסון מוצג בקפידה והקפיצות בין השנים והגילאים שלו לא מהירות מידי או פתאומיות. הסרט לא רץ, לא ממהר, אין בו חיפזון להספיק לדחוס שנים רבות לסרט אחד. אתה רואה כל תקופה, כל התרחשות, ואתה חווה את חייו של מייסון ביחד איתו. מסע ארוך וקפדני – כמו בחיים האמיתיים, שבסופו אתה רק יכול להסתכל אחורה על החוויות שחווית מול המסך.

בסופו של הסרט, הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, חלק מחיים של אדם שלא קיים. היכולת הזאת להתחבר למישהו, להרגיש קשר עמוק, רק בגלל שראית סרט במשך שעתיים וארבעים דקות. סרט שעבדו עליו שתים עשרה שנה.

The post 12 שנים של התבגרות appeared first on פרברים.

הסרט מחולק לשלושה פרקים, כולם מתרחשים בבסיס בלב המדבר (כמובן עם מספר סצנות מחוץ לבסיס). הסיפור הראשון עוסק בדפי (נלי תגר) חיילת שבוזה שכל מטרתה לעבור לשרת בקריה בתל אביב. כאשר חיילת חדשה מגיעה לבסיס (יונית טובי) היא בטוחה שזה לשם מטרה זו. דפי היא חברתה הטובה של זוהר (דאנה איבגי) הקיבוצניקית הצינית מאוד שיושבת במשרד ימים שלמים בניסיון לקבוע שיאים חדשים בשולה מוקשים. מטרתה של זוהר היא לאבד את בתוליה במהרה. היא נשארה הבתולה היחידה בבסיס. הסיפור השלישי עוסק במפקדת שלהן, רמה (שני קליין) שרצונה הוא לזכות בקידום בעזרתן של שתי החיילות הלא ממושמעות שלה.

אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה מבריקה, עם סצינות ורגעים שהם לא פחות מגאוניים לפרקים. הבימוי והתסריט של לביא הם מלאי תחכום ייחוד ועדינות – התסריט שופע בדיאלוגים שנונים שאני בטוח שיהפכו להיות מצוטטים בפי כול. בנוסף לכך התסריט שלה מצליח לזגזג באופן מרשים בין הסיפורים והדמויות השונות, והוא מערבב בין סיטואציות קומיות מובהקות, לבין סיטואציות סוריאליסטיות שחלקן שואבות השראה ישירה מסרטי אימה. להצלחה של כל אלה תורמות גם כל השחקניות בסרט שממש בוראות את הדמויות בצלמן ולכולן יש חוש וטיימינג קומי מושלם.

לא כל יום נתקלים בסרט כמו "אפס ביחסי אנוש", בוודאי שלא בקולנוע הישראלי. מעל הכול, "אפס ביחסי אנוש" הוא אחת הקומדיות הטובות שראיתי בשנים האחרונות, אך יותר מזה הוא תרומה חשובה ומכרעת לקולנוע הישראלי, ויותר מכך הוא גילוי של יוצרת חדשה (שאני יותר ממליץ לצפות גם בסרטיה הקצרים המעולים) ושל קול חדש וייחודי שאני יותר מבטוח שהוא יהווה תרומה חשובה לקולנוע המתפתח כאן. "אפס ביחסי אנוש" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי עד כה השנה, והוא סרט חובה.

מתוך הערכה כנה לדמויות בסרט, החלטנו לעשות שאלון אישיות קצר שיעזור לכם לבחון מי אתם מבין שלושת הדמויות הראשיות. (לגודל מלא – לחצו על התמונה)

הטקסט פורסם לראשונה ב-Resh – נוער ישראלי יוצר ע"י שני קיניסו.
השאלון נוצר ע"י ליאור בר נוי וגיא קופמן. 

The post אפס ביחסי אנוש: ביקורת ושאלון appeared first on פרברים.

לתאר את נח במילה אחת? צדיק, אבל אולי אני משוחדת – לאבא שלי קוראים נח, ויש לו שלושה ילדים, אני ושני האחים שלי, בדיוק כמו לנח התנ"כי (שם, חם ויפת). הסרט "המבול" הוא גרסא מחודשת לסיפור המקראי של נח, ויש שיאמרו שהוא מתיימר להיות פילוסופי או אפילו יקראו לו טראש תנ"כי.
אני לא חושבת.

קודם כל, המשחק של אמה ווטסון (המוכרת כהרמיוני מסדרת הסרטים "הארי פוטר") מושך אותך מהרגע הראשון. חוץ מהשחקנים המוכשרים שמככבים בסרט (כמו ראסל קרואו, לוגן לרמן, ג'ניפר קונלי ועוד), הוא מעלה דילמות והשוואות רלוונטיות למציאות שבה אנו חיים. הדברים האלה גורמים לסרט לעורר לא מעט תהיות – ואלה סוגי הסרטים הטובים ביותר.

בתחילת הסרט ישנה אקספוזיציה נהדרת שבה מוצגים הסיפורים הראשונים של התנ"ך – בריאת העולם, אדם וחווה, קין והבל. הסיפורים מסופרים בקולו של נח לפי הסיפור התנכ"י והיצמדות לאמונה באלוהים. לעומת זאת, הסיפורים מוצגים פיזית על ידי תאוריית האבולוציה. הניגוד הזה, בין האלוהות למדע שמוצג בגרסא המחודשת הזו, מעורר מחלוקת שקיימת מאז דרווין.
הפרשנות החדשה של הבמאי, דארן ארונופסקי, הביאה איתה דמויות חדשות שרק הוסיפו והתאימו לסרט כמו החלק האחרון של הפאזל. אחת הדמויות החדשות היא אילה – שכבר בגיל קטן מאומצת לחיק המשפחה של נח לאחר שנפצעה בפרעות. אילה מתחברת מיידית לשם, והשניים מתאהבים.

הסרט סובב סביב קונפליקטים הומניטריים רבים שאיתם נח צריך להתמודד. נח, כאדם המאמין באל אך גם בעל היגיון רציונלי, צריך ללכת אחרי האל בעיוורון מוחלט. הוא צריך להתמודד עם ההרגשה המתמשכת שהוא הנבחר. הוא, מכל האנשים בעולם, האדם שניצל מחורבן הקרב, ונבחר בפינצטה על ידי האל. אם דבר שכזה היה קורה לאחד מאתנו, הדבר הראשון שהיה עולה בדעתנו, היה- למה? למה אני? מה כל כך מיוחד בי?

שאלות אלו הביאו לשיגעונו של נח ושל עזיבת ההגיון הבריא שלו למען בטיחה מאולצת באל. אי שפיותו הביאה את נוח לנפילה מוחלטת, הוא מאמין שאלוהים רוצה למחוק את האנושות בגלל חטאיה, והוא השתמש בנח ובמשפחתו ככלי בלבד. בנוסף לכל הקונפליקטים שהסתחררו במוחו, הטירוף של נח הביא אותו לדילמה הגדולה ביותר לדעתי: ההבדל בין טוב לרע לבין אנושי.

אספקט האנושיות שולט לאורך הסרט, ובמיוחד בדמויות של שם, חם ויפת. הצלחתי לראות בכל אחת מדמויות אלו תכונות בולטות שמתבטאות באנשים שאני מכירה. שם ואילה חיים סביב האהבה החזקה שהם חולקים. יפת נשאר מאוד שקט לאורך הסרט, כפי שאמרה אמו: הוא נאמן, וכפי שאמר אביו: הוא חי לרצות אחרים. ולבסוף, חם. בדמותו של חם מצאתי חלק קטן ממני. איזשהו מורד במשפחה, שמתחיל במסע אחר חיפוש אהבה, וסיים במסע אחר חיפוש עצמו.

כנראה שהחיבור החזק שלי לסרט נובע מהסקרנות והחיבה התמידית לסיפור, ומהעובדה שאני מכירה את הסיפור בצורתו המקורית ואת הפרשנויות והמשמעויות שלו. אך אני רואה זאת כיתרון – הפרשנות שזכורה לי מגיל קטן אפשרה לי להשוות את הסיפור הישן והסיפור החדש שנוצר, ולהבין הכל בצורה יותר בוגרת. אפשר אפילו לומר שגדלתי יחד עם הסיפור.

ציור: בריאת האדם, מיכלאנג'לו. אינטרפטציה: זהר קטן

The post מבול של מחשבות appeared first on פרברים.

הסרט (המבוסס על סיפור אמיתי) מגולל את סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס מטוסים יפני, שתכנן את רוב מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השנייה. הסרט מתחיל בילדותו של ג'ירו, שחלומו הוא להטיס מטוסים, אך הוא יודע שלא יוכל לעשות זאת בשל ראייתו. בעקבות חלום שבו הוא פוגש מהנדס מטוסים איטלקי הוא מחליט לעצב מטוסים במקום להטיס אותם. חייו של ג׳ירו ממשיכים בלימודים, אוניברסיטה ועד לעבודה בחברת מטוסים.

אחד האירועים ההיסטוריים שמוצגים בסרט היא רעידת האדמה הגדולה בקנטו ב-1923, בה פוגש ג'ירו את נאוקו החולנית, כשהוא עוזר לה ודודתה לאחר רעידת האדמה. תוך כדי הסיפור ומאבקו של ג'ירו להגשמת חלומו, הוא מתאהב בנאוקו ונושא אותה לאישה. כמו אהבתו למטוסים, אהבתו של ג'ירו לנאוקו נמשכת כמעט לכל אורך הסרט, וגם היא מושפעת מהרוח, שמביאה אותה אליו כל פעם מחדש, ומפגישה ביניהם שנים לאחר תקרית רעידת האדמה.

עם כל המועמדויות לפרסים והביקורות (שרובן משבחות, וחלקן פחות) ברור מאוד שהסרט מציג דמות שנויה במחלוקת. מטוסיו של ג'ירו הוריקשי נטלו חלק מרכזי בהפצצות רבות של ארה"ב במלחמת העולם השנייה, וכן גרמו נזק באופן עקיף ליפן, עם הטלת פצצות האטום של ארה"ב על הירושימה ונגסאקי. בסוף הסרט ג'ירו מגלה כי מטוסיו, ובמיוחד מטוסו הספציפי עליו עבד במשך שנים רבות "זירו", נוצלו לשם מלחמה ונזק, בניגוד לחלומו להטיס אנשים ולטוס בעצמו. הרבה אנשים בכלל, וביפן בפרט, רואים את ג'ירו כאחד שבנה מכונות הרג ומסרבים לקבל את האפיון החיובי והטוב של מיאזאקי. לפיהם ג'ירו היה אחראי למוות וחורבן, ולהשוות לו קונוטציה חיובית – להראות אותו כאדם שהתאהב ואיבד, שעזר לזולת, שרצה להיות קרוב לרוח ולשמיים, זה דבר אי מוסרי.

קראתי ביקורות שאומרות כי מיאזאקי לא היה צריך לרדת להיסטוריה כל כך רגישה, שאולי היה מוטב לו המציא דמות בדיונית שפשוט רצתה להטיס מטוסים. לדעתי, אם היה עושה זאת אולי הבעייתיות הייתה נעלמת אבל יחד איתה גם הקסם שבסיפור. מיאזאקי אמר בראיון כי יש לו רגשות מעורבים על המלחמה, וניתן לראות זאת באופן מאוד ברור גם ביצירתו: הוא מראה שלכל דבר יש שני צדדים, ושלא הכל שחור ולבן. התהייה האם לאהוב את הדמות או לא שמתעוררת אצלנו הצופים לאחר שהסרט נגמר והכתוביות רצות, מראה את רגשותיו החצויים של היוצר.

בסרט הנפלא הזה הקושי הוא זה שמרגש, שמעורר את החשיבה. התובנה העיקרית שלי היא שיש הרבה מעבר לבן אדם שפעם בהיסטוריה המטוסים שלו הזיקו להרבה אנשים. מטוסיו הנפלאים של ג'ירו נהפכים לנשק הרסני, בניגוד לרצונו, והאפקט של לראות את חלומו מתגשם ואז נשבר הוא זה שעושה את הסרט, שגורם לי להבין שיש משהו מעבר להגשמת החלום. לכל אלו שקראו למיאזאקי תיגר, שביקשו להחרים את הסרט, אני אומרת שהם לא מבינים את היופי שבקונפליקט. היופי באומנות היא העמדות השונות, איך שכל אחד יכול לפרש את מה שמלפניו בדרך אחרת. מיאזאקי מצליח ביצירתו האחרונה להראות צדדים קשים ויפים, והכל באנימציה ששובה אותך, ביופי ובפשטות – ברוח, שיכולה לקחת את האדם לכל מקום במהלך חייו.

The post הרוח העולה appeared first on פרברים.