קשה מאוד לחשוב על ביקורת כששומעים את המוזיקה של הלייבל הלונדוני PC Music, בעיקר כי הגוף שלנו עסוק באחת משתי הפעולות הבאות:

1. חוויה אופורית-אקסטטית שנעה בין רצון עז לרקוד לבין סתם שמחה עילאית על כך שנוצר דבר שחוגג את עצמו ובערך כל דבר אחר בעולם.
2. רצון עז להקיא, לברוח ולהרוס את המחשב, האוזניות והרמקולים ולהשמיד את מי ששלח לכם את הלינק ועוד דברים בהישג יד כי אתם לא מבינים למה צריך את הקקפוניה הפופית הזו שנשמעת כאילו אין בה שמץ של יצירתיות פשוט עומס לא הגיוני של צלילים.

תשומת הלב שלנו לרוב נמשכת למקומות בהם קיימת מחלוקת, בעיקר כזו שקיימת רק בשני קצוות: מעריצים נלהבים אל מול מתנגדים חריפים. יכול להיות שזו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתחילים להיחשף למוזיקה הזו, כל אחד ודעתו הנחרצת עליה. המוזיקה של הלייבל בינתיים זכתה לכינוי Bubblegum Bass כמונח מטריה למפיקים נוספים שמוציאים מוזיקה דומה אבל לא דרך הלייבל האקסלוסיבי, בעיקר כי נראה שמדובר בהצגה של בן אדם אחד (וכמה נספחים): A. G. Cook, מקים הלייבל, וחברים עושים ביחד חלטורה מעולם הפופ.

שלא תטעו, החלטורה לא נגמרת בחיקוי מוגזם של המוזיקה, אפשר למצוא יחסים חתרניים וביקורת בערך בכל דבר שהלייבל הזה עושה: החל מהמוזיקה והפרקטיקות שבה, דרך שמות המפיקים ועד דרך ההפצה. גם אם לא נשארתם או שלא היה לכם אכפת מספיק כששמעתם אותה בפעם הראשונה, השורות האיקוניות שחוזרות על עצמן באופן רפטטיבי ומלודיות מתוקות כאילו היו עשויות מסכרין ידבקו לכם לראש ויתחילו להעלות לכם מחשבות די מוזרות על אהבה, צרכנות והיפר-מציאות.

למשל, משהו מטריד קורה כשמנסים לקחת את המוזיקה ברצינות: אם ממש מקשיבים (אבל ממש ממש מקשיבים) ל"Wannabe" (השיר המצורף למעלה), הסינגל הראשון והיחיד של Lipgloss Twins שכולל את השורה האיקונית: "I don't wanna be a twin / I just wanna fit in", מתחילים לתהות: מה אם לא מדובר בתאומים במובן הביולוגי, אלא בכל צורכי התרבות הפופולרית בעולם הראשון והפריבילגי? האם השיר מציג תודעה רחבה הרבה יותר, נראטיב גדול הרבה יותר משני אנשים שנגזר עליהם להיות זהים? הוידאו שמלווה את הסינגל באתר הייעודי לו כנראה די מאשש את התהייה עם עוד שורה מבלבלת במיוחד: "my genes are ripped", מה זה אומר בכלל? אולי זו דרך להסוות, לבלבל ולקשר בין גנים וג׳ינסים?

אין רצון אמיתי לגשת לבעיות ליריות כאלו כשמונח לפניך שיר שבמשך לא יותר משתי דקות מצליח לתזז בין פופ, ברייקור ואלמנטים של ג׳יי-פופ ומוזיקת רייב מהניינטיז – כור היתוך שקיים ברבים משירי באבלגאם באס. כמובן שאפשר למצוא עקבות של דברים נוספים: הגאראז׳ והגריים הבריטיים (שמשפיעים באופן שונה כמעט על כל דבר שקורה בסצינה האלקטרונית של לונדון), היורודאנס והפופ קוריאני, ואם להכליל, פחות או יותר כל דבר שקרה בתחילת שנות ה-2000 או סוף שנות ה90, אפילו אוונסנס.

באופן רחב יותר אפשר לראות את הבאבלגאם באס כהתפתחות של המוזיקה האלקטרונית המקסימליסטית, כדוגמת המוזיקה שראסטי והאדסון מוהוק יצרו לפני כן. אך הבאבלגאם באס נשען על המקום בו ה"אקזוטיקה" (לא מדובר בדברים אקזוטים באמת אלא ביטוי לנקודת המבט האמריקאית בה הכל הוא הזר המוחלט לתרבות שלה) כבר נכסה לעצמה גינונים מערביים ומסחריים מאוד כמו היורודאנס, הג׳יי-פופ והקיי-פופ.
למעשה נראה כאן ניכוס תרבותי מסדר שני: אמריקה עושה משהו שמשפיע על יפן לצורך העניין, ואז לונדוני כלשהו לוקח את הדבר המושפע כבר, זה שכבר עבר תהליך של התקרבות למערב. במקרה כזה הדימיון נהיה כל כך גדול עד שהמפיק הבריטי המסתורי SOPHIE, למשל, יכול להפיק שיר לKyary Pamyu Pamyu, סופרסטארית יפנית. הקשר בין השניים נראה לכאורה כמעט מקרי אולם מספיקה האזנה אחת כדי להבין איך נקשרו אחת בשני: מרוב השפעות הדדיות בין התרבויות השונות הגבולות בין דבר למשנהו מטשטשים באופן קבוע.

אבל לא רק גבולות הסאונד והאתסטיקה מתחילים להטשטש. גבול מסויים, אולי אפילו חומות של ממש שהיו פעם קדושות, בין מפיקים עצמאיים למפיקי על נופלות לנוכח הפעילות של חברי פיסי מיוזיק: האם אני באמת צריך את ליידי גאגא שעומדים מאחוריה שורה של מפיקים, יועצי תדמית, מעצבי בגדים והיא לוקחת לי כסף על שירי הפופ הלא מספיק אופוריים שלה (אין לי דבר אישי נגד גאגא, מבחינתי אפשר להחליף את שמה כאן בשמה של כל כוכבת פופ אחרת) כשיש לי את Hannah Diamond? סוויטי אמיתית עם שירים על אהבה, מראה נוצץ, הפקה מוזיקלית שנשמעת סופר מקצועית ובעיקר מוצעת לי בחינם? יש פן ממש חתרני בהפצת המוזיקה שלהם בחינם בכך שהיא יכול לשמש בקלות כתחליף מכל בחינה למוזיקת הפופ הגדול: זולה יותר, כיפית יותר, רקידה יותר ופשוט יותר בכל מובן אפשרי כנראה. הטקסטים השטחיים באופן מופגן שהאנה שרה הם בדיוק הסאבטקסט של מה ששבעת כותבי השיר של בריטני ספירס מצליחים להסוות בשיר אחד שלה (עוד פעם, שום דבר אישי נגד בריטני) רק שהאנה אמיתית יותר (או, אולי, הרבה פחות אמיתית) בכך שהיא מעמידה דברים על דיוקם, אין ניסיון לברוח, אין התחכמויות.

לא סתם אני תוהה האם האנה לא רק שלא אמיתית יותר, אלא הרבה הרבה פחות אמיתית מבריטני, ליידי גאגא או כל סופרסטארית אחרת שהיא מן הסתם פרי ידם של כמה עשרות אנשים (הרבה פעמים כולל אותן, כמובן). הפעילות של פיסי-מיוזיק וחבריהם לעיתים יכולה להתפרש כביטוי רדיקלי לסימולקרה עליה דיבר בודריאר: מציאות גדולה ושונה מזו שאנו רגילים לקבל מהלייבלים הגדולים (שעיסוקם גם ככה בלמכור לנו מציאות גדולה ושונה מזו שאנו חיים בה) ובדיוק מנסה לקבל את האסמכתא לדבר בשמם של החיים האמיתיים דרך מה שנראה כביטויים יוצאי דופן של יצירות פופ כנות ורדודות במיוחד שכביכול לא מנסות ליפות שום מציאות.

המוזיקה והאריזה הויזואלית שמותאמת באופן מוגזם לכל שיר הם אולי אחד מהשיאים של מה שבודריאר כינה ״האקסטזה של הקומוניקציה״ שמטרתה להפקיע את האדם מעצמו ולחבר אותו לזרם האקסטטי של הדימויים: מהכמות הלא הגיונית של ההשפעות שהם רפרנסים אינסופיים כמעט לכל דבר שהתרבות הפופולרית נגעה בו, דרך האתרים הייעודיים לכל השירים ועד אפרופריאציות משונות בשמות השירים ואפילו האמנים: Tielsie המפיק הצרפתי שלוקח את שמו כמובן מלהקת ה-rnb הקלאסית TLC, או kane west שלא נראה לי ראוי להסביר מהיכן לקח את שמו. ל-A. G. Cook יש שיר שנקרא Violets Are Blue, ששמו לקוח מאחד משירי האהבה המצוטטים ביותר בשפה האנגלית. הקאבר ל-EP של אנה קפריקס הוא רפרנס מובהק (ברמת הגניבה אפילו) לדובדבנים המפורסים של אחד מהמועדונים המפורסים באיביזה, הפאצ׳ה.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

אוניקה גם פועל/ת/ים תחת הבאבלגאם באס וגם כאן יש ניסיון לייצר מציאות אחרת. הפעם מגיעה דמות ששמה אוניקה שטוענת להיות החברה הכי טובה שלכם (כלומר, של כל מי ששומע אותה) ולקחת אתכם לטיול בין מקומות שמייצגים היפר-מציאות ושונות כמו פארקי מים, קניונים ופארקי שעשועים. את המיקס הכינו ל-DIS Magazine אשר ידוע בעיסוקיו האיזוטריים כביכול אשר קשורים באופן ישיר גם להיפר-מציאות ותרבות צריכה. את המיקס מלווה מעין מיצג אינטרנט שכולל רצף תמונות שמוביל אותנו באופן בלתי נמנע דרך אוסף דימויים. אי אפשר לחזור בו אחורה, רק להתקדם קדימה. המקומות האלו קדושים לקפיטליזם ולתרבות הצריכה בגלל שהם מתפקדים כמפקיעים הראשיים של האדם מעצמו וחיבורו לדבר גדול יותר שמאפשר לנו להיות מה שאנחנו רוצים להיות, או נכון יותר מה שהם מכרו לנו שאנחנו רוצים ועכשיו רוצים שנקנה, גם באופן מטאפורי וגם באופן ממשי.

ובכל זאת, הבאבלגאם והסימולקרה וגם הכיף מגיעים לשיאם עם QT, סינגל של סופרסטארית שנהייתה סופרסטארית עוד לפני שבכלל היו לה מעריצים. כמה סופרסטארית, אתם שואלים? מספיק כדי לקדם משקה אנרגיה שבכלל לא קיים. זהותה של קיוטי אינה ידועה, שכן האישה בצילום היח"צ, זו ששרה עם הפלייבק בהופעה של קיוטי בבוילר רום, הן שתי נשים שונות. אבל מאחורי המוזיקה עומדים המאסטרמיינדס של האסתטיקה: SOPHIE ו- A. G. Cook שפגשנו מוקדם יותר. הבחירה לעשות צחוק ממשקאות אנרגיה גם נראת תמוהה לכשעצמה אבל בחינת התפתחות המוזיקה האלקטרונית הפופולרית בשנים האחרונות מבהירה כמה דברים: ילדי דאבסטפ ומטאלקור (הקאלט-פולוארס של Skrillex כנראה) שותים מאנסטר כאילו היה משקה אלים להעצמת כח גברא, רד בול מתיימרים לייצג מספר אסטרונומי של דיג׳יים ומוזיקאים דרך האקדמיה שלהם, ובאופן כללי משקאות אנרגיה (בצורתם הקפיטליסטית המודרנית) הם מוצרי צריכה שממש קשורים באופן תרבותי לנערים של שנות ה-2000 ולכן זה מוצר שקל להדבק אליו על מנת להעביר תחושה קולקטיבית מסויימת למספר גדול של אנשים ואילו להשאיר קבוצות אחרות בחוץ, סוג של בדיחה פרטית. חוץ מזה, משקה אנרגיה הוא דימוי די מוצלח למוזיקה הזו: משונה, ממריץ ומלאכותי.

קשה להחליט במעט הזמן שהם פועלים אם מדובר בסנסציה שהיא כאן כדי להשאר או במין פארסה, גחמה רגעית של כמה סטודנטים לאמנות שפשוט מנסים להעביר את הזמן ולהזריק לעולם חלק מתפיסת העולם הנאו-מרקסיסטית שלהם בעידן הקפיטליזם המאוחר. ואולי זה בכלל לא משנה אם כל כך כיף לשמוע את זה ובכלל לא חייבים לחשוב על שום דבר אחר. יכול להיות שההישג המרשים ביותר של יוצרי הבאבלגאם באס הוא בכלל לא היכולת לערבב כל דבר שאי פעם השפיע עליהם לכדי תמהיל מוזיקלי משגע אלא היכולת למתוח ביקורת בצורה שהיא גם כיפית וגם לא טרחנית לאלו שאין להם עניין בכך, אלא פשוט רוצים להינות. ואולי זו אף הביקורת עצמה? בכל אופן עושה רושם שאין הם מנסים לאזן בין התרבותי, הנשגב ובין המכוער, המגוחך, אלא לטשטש ביניהם עד שלא ניתן לזהות מה הוא מה.

The post באבלגאם באס: עושים בלאגן בסדר appeared first on פרברים.

בין אם ימי בית הספר היו מהנים עבורכם ובין אם לא, אין ספק שיש דברים מסוימים שיכולים ליצור אצלכם תחושות געגועים ונוסטלגיה לתקופה ההיא: זו יכולה להיות מוזיקה וזו יכולה להיות פעולה אקראית לגמרי כמו כתיבה במחברת או ציפייה לחבר שיבוא לאסוף אתכם מהבית, כל אחד מאלה עלול לגרום לכם לשקוע בזכרונות, גם אם הם לא כל כך רחוקים.

בהשפעת הדברים שנאמרו החלטתי ליצור מיקס שמאגד את תחושות התסכול, הזעם, ההתרגשות, האהבה והבדידות שמשותפות לדעתי לכל מי שבילה חלק נכבד מחייו במוסד הזה. שמיעה מהנה!

קרדיט תמונות: internet k-hole

The post אודה לבית הספר appeared first on פרברים.

לאחרונה גיליתי את להקת American Football. כשהסתכלתי על הגדרת המוזיקה של הלהקה לפני שהתחלתי להאזין לה, זה היה נשמע די מעניין: להקת אימו ואינדי רוק. לא שמעתי על דבר כזה עדיין.
כבר בהאזנה הראשונה התאהבתי באלבום היחיד שלהם, אשר נושא את שם הלהקה, שיצא ב- 1999 ויצא השנה בהוצאה מחודשת. זה בדיוק מה שהיה חסר לי באימו ששמעתי אז. אלו אותן מילים פשוטות וכנות, יחד עם סאונד הרבה יותר קליל ורגוע.

השיר שפותח את האלבום, Never Meant, מגדיר את האווירה של האלבום: עדין, איטי, מלנכולי ובודד. השיר מגדיר גם את הנושא שכל האלבום יעסוק בו – התמודדות עם מערכת יחסים בין חברים טובים שמגיעה לסיומה. ההתלבטויות, הזכרונות מהפעם הראשונה, החשש מהפרידה ומהסוף – כל הנושאים האלה חוזרים שוב ושוב. האלבום מרגיש מאוד אינסטרומנטלי: מתוך 9 שירים, 2 אינסטרומנטליים, בעוד שבאחרים כלי הנגינה כמעט תמיד מורגשים יותר מקולו של הסולן, מייק קינסלה, אשר נבלע ומתערבב בתוך הסאונד המינימליסטי והחולמני של האלבום.

אם תשאלו אותי מה השיר האהוב עליי באלבום אני לא אצליח לענות – לא בגלל שכולם טובים או משהו כזה, אלא בגלל שכרגע אני אוהב את האלבום הזה בתור אלבום. כשאין לי אנרגיות, כשאני רוצה להרגע או סתם כשאני מרגיש קצת לבד, אני פשוט מפעיל את האלבום ונשאב לתוך האווירה שלו.

רק מי שהיה נער מאוהב יבין את האלבום הזה, שמתאר את כל סערת הרגשות שבאה עם האהבה. לעולם לא נשכח את הפעם הראשונה הזו וההרגשה המוזרה כל כך שהגיעה יחד איתה, שגורמת לך להיות עצוב כל כך אבל גם כיף כל כך להתרפק עליה. ההרגשה של ההתחלה החדשה, והעצב הגדול שמגיע בסיומה. והיי, גם אם לא הרגשתם את זה עדיין, האלבום תמיד יחכה לכם ולרגע הזה.

The post American Football – American Football appeared first on פרברים.

כמו תקליט שרוט, הצלילים מהשירים שאגדתי כאן יתקעו לכם בראש שוב ושוב ושוב. השירים כאן הם הזכורים ביותר, לדעתי, מבין השירים שנחשבים למדבקים (החלטתי לוותר על נומה-נומה-היי אבל הוא ראוי לציון). יש להשתמש במיקס בזהירות – הוא עלול להיות מדבק.

The post סלו(מיקס)טייפ appeared first on פרברים.

בעשרים ותשע דקות הכניס ניק דרייק יצירת מופת המחולקת לאחד עשר חלקים. שנתיים בלבד לאחר שהוציא לאוויר את האלבום, בגיל עשרים ושש, דרייק נפטר ממנת יתר של תרופות נגד דיכאון.

"Pink Moon" הוא אלבום פולק מינימליסטי. הקול הרך של ניק דרייק מלווה בגיטרה בלבד בכל השירים, למעט השיר הראשון, הנושא את שם האלבום, בו מנגן פסנתר בנוסף לפריטה העדינה על מיתרי הגיטרה. דבר שיש להעריך בדרייק היא גאוניותו והיכולת שלו להעביר כל כך הרבה בכל כך מעט. ובגלל זה, בעיני, האלבום הזה ראוי להחשב יצירת מופת. הן בגלל התוכן שלו והן בגלל המינימליסטיות בה הוא מגיע.

"ירח ורוד" הוא שם אחר לירח מלא, שמהווה בדת הקתולית ובאמונות עתיקות אות קלון, סמל למוות ואפוקליפסה. השיר הראשון למעשה מדבר על המוות הרודף את בני האדם, אשר אליו יגיעו בסוף בין כה וכה ואין דרך להתחמק מבואו. דרייק אינו מפחד להגיד זאת ולשים את הרעיון של מוות כאלמנט מרכזי. האלבום כולו משרה תחושת שלווה, מעין קתרזיס נוגה.

בהמשך האלבום דרייק חולק עמנו את רגשותיו שלו, הוא כבר לא מדבר באופן כללי על בני אדם, אך נושא המוות חוזר שוב ושוב. ב -"Place To Be"  נדמה כי הוא משוחח עם המוות, או עם מה שנתן לו חיים, ומסביר כי בצעירותו לא היה מנוסה, לא חווה וראה מספיק ולכן היה אדם שמח יותר. עכשיו כשהוא מבוגר יותר, מבין יותר, איבד את תמימותו, נראה שהוא לא מצליח למצוא את מקומו בעולם, ועדיין נמצא בחיפוש אחריו. הוא חווה התעוררות שלילית עם ההתבגרות שלו.

מיד אחרי מגיע "Road", השיר המועדף עליי מהאלבום, מבחינה מילולית ומוזיקלית. השיר מדבר על השוני שדרייק חש שיש בינו לבין אנשים רבים. הוא רואה דברים באופן מסוים, ולכן הדרך בה ילך היא משמעותית להשקפת העולם האישית שלו והבחירות שלו. הוא אומר שאדם לא צריך להרגיש רע כי הוא נמצא במקום אחר מרוב האנשים שבחייו, מפני שהדרך שכל אדם עושה תואמת אותו, את צרכיו ואת מי שהוא – הדרך היא מוארת ואינדיבידואלית לכל אדם ואדם.

אותו הרעיון עובר גם בשיר הבא, "Which Will", הרצוף בשאלות שאינן מופנות לאדם ספציפי – שאלות של בחירה בדברים מסוימים ובכלל. כל אדם יענה אחרת לשאלות האלו, בדיוק לפי אותה אינדיבידואליות עליה הוא דיבר קודם לכן ב "Road".

"Horn" הוא קטע גיטרה אינסטרומנטלי המאופיין באותה פריטה פשוטה שמלווה את כל שירי האלבום. גם אם אין מילים, היופי הוא בלהעניק למנגינה אינטרפרטציה ויזואלית שממחישה את התחושות שמשרה המוזיקה. השיר משדר לי תחושת בדידות, כאילו הצלילים הם מחשבותיו וצעדיו של אדם בודד המחפש מקום בטוח להישאר בו.

"Things Behind The Sun״ הוא השיר הארוך ביותר באלבום. הוא מתאר את קורותיהם של בני האדם הפשוטים ואלו העומדים באור הזרקורים, בעלי הפרצופים המוכרים, אלו ששמם הולך לפניהם. הם מתוארים כזוהרים כמו השמש, עד כדי הסתנוורות. האמת מאחורי החזות הנוצצת מגלה לנו על אנשים שבורים, אנשים שחווים קשיים דווקא בגלל אור הזרקורים שמופנה אליהם יום יום.

דרייק מבקש שבני האדם הפשוטים, אלו שנושאים עיניים למודלים לחיקוי, לאיידולים שלהם, יעריכו את הדברים הקטנים והאנושיים שקרובים אליהם כי אלו הדברים הממשיים הנושאים עמם אמת.
הוא אומר שברגע שנחשפת האמת לגבי אותם האנשים הזוהרים, הם פתאום כבר לא נראים כל כך מיוחדים והמרדף אחר דמויות לשאת אליהן עיניים ממשיך ומשאיר אותם מאחור.

בסופו של דבר ההערכה לדברים הפשוטים הופכת לקלה יותר. בני האדם מעריכים את הקיום של עצמם, את הטוב שבאנושיות. כאאוטסיידר, דרייק למעשה מדגיש בפנינו את מה שלו תמיד היה, מההתחלה, כשהשאר התמקדו בדברים אחרים. הוא מודע לכך שהבחירות שיעשה לא תמיד ימצאו חן בעיני אחרים, הדרך בה הוא רואה את העולם לא תואמת את דרכם של אחרים, בגלל שבחר בפשטות, בשקט, לעתים בפסימיות על פני ההפך. שוב, הוא לא מפחד להבליט את האמת גם אם היא מכוערת או כואבת או עצובה.

"Know" שוב מפתיע אותי בפשטות שלו. הוא מתחיל בהמהומים נוגים של ניק, מלווים בנגינה החוזרת על עצמה לאורך כל השיר, סטטית, לא משתנה, חוץ מהעוצמה בה הוא פורט על המיתרים, היא מתחילה עדינה, נעימה. כשמתחילה השירה מתחזקת, כאילו דרייק צובט את המיתרים במילים הכואבות אותן הוא שר. בשבילי הן מרמזות על אהבה שאינה ממומשת, שדרייק עצמו לא מסוגל לספק בגלל הדיכאון והקושי שאופף אותו בחייו. בהתחלה, דעי, אני אוהב אותך, ובסוף – דעי, אני לא שם.

כל האלבום הוא אלבום כואב. דרייק חושף מילים ותובנות ממעמקי נשמתו, אך השיר "Parasite" בעיני, הוא השיר הכי כואב. במהלך חייו דרייק היה מנגן ברחובות ובתחנות רכבת תחתית. כמוזיקאי מבחינה כלכלית לא הייתה לו הצלחה, ורק לאחר מותו קיבל את ההכרה והפרסום שהגיעו לו. "Parasite" מתאר את קורותיו כנווד שמטייל ממקום למקום, מופיע ברחוב למחייתו, והכל נעשה באופן ריקני למדי. כאילו הוא אינו מוצא במעשיו היגיון או שמחה. הוא מתאר את אלו בעלי הנעליים הנוצצות, הנקיות שחולפים על פניו. האם הם רואים אותו בכלל?

"תשימו לב ואולי תראו אותי על האדמה, כי אני טפיל בעיר הזאת", הוא אומר. הוא מתייחס לעצמו כאל שרץ, כאילו הוא מפר את סדר יומם של האנשים האמידים, שהולכים מהר בחליפות המגוהצות שלהם, שקועים בדאגות שלהם ואין להם זמן להביט באדם פשוט המנסה למשוך את תשומת לבם. דרייק משוטט, הוא אינו מרגיש שייך לשום מקום אליו הוא מגיע. הוא טפיל בכל מקום, מנסה להסתגל אך לא מצליח. הוא מבין כי הבדידות נישאת עמו תמיד, והיא אופפת את כולם. גם את האנשים עם הנעליים הנוצצות והחליפות, גם את הליצן שעומד בפינת הרחוב ומשעשע אנשים למחייתו.

"Ride" תמיד נראה לי כחידה. אף פעם לא הצלחתי להבין אל מי הוא מדבר בדיוק, למרות שהפניה האישית כנראה פונה לבחורה היחידה אותה אהב במהלך חייו, אהבה חזקה. קראו לה סופיה רייד – Sophia Ryde, ושמה באופן מובהק מתקשר למילים ולשם של השיר. אם מסתכלים עליו כשיר המוקדש אליה, נראה כי יחסו של דרייק אותו הוא מביע בשיר כלפיה נובע מההיכרות העמוקה עמה. הוא מעמיד את היחסים ביניהם בשאלה, כיוון שהם היו קרובים מאוד אך מעולם לא הגיעו למקום רומנטי. בשיר הוא מדבר על כל מה שנמצא מסביב ויכול היה להרכיב מערכת יחסים של ממש, אך הדבר לא קורה. בגלל אישיותו ה"כבויה" של דרייק וכמו שתיאר בשיר "Know", לעולם לא היה מצליח להגיע עם סופיה למה שליבו חשק באמת.

השיר הבא הוא הנפילה שלפני הקימה וההתעוררות. מרווח זמן קצר מאוד מפריד בין ההתחלה שלו לסוף האלבום. ובכל זאת, דרייק כמעט ומשאיר אותנו עם טעם מר בפה. "Harvest Breed" הוא דימוי למצבו הנפשי של דרייק, שהולך ומדרדר עם הזמן. הוא מתאר נפילה חדה ומהירה אל תוך חוסר אונים וייאוש. נפילה אל הדיכאון והאובדנות. "אתה מחפש למצוא חבר", ו"זה יכול להיות הסוף" מסגירים את בדידותו של דרייק במערכה הזו מול החיים. הוא חיפש, אחר חבר, אחר מקום, אחר משמעות, ולא מצא. הוא מתחיל להרהר בעניין קו הסיום שלו שמתקרב בצעדי ענק. "נופל מהר, מתכופף לגעת ומנשק את הפרחים הנבולים", למעשה הוא כבר נמצא בתחתית, היכן שנמצאים הפרחים, שבחיים הם דבר יפה ושמימי וגם הם גוססים, מטים ליפול.

לבסוף הוא משלים עם המצב. הוא מוכן ל"קציר" – לעבור תחת החרמש של מלאך המוות, אותו חרמש שמשמש גם חקלאים ככלי איתו הם קוצרים את היבול.

כמו שאמרתי, דרייק לא משאיר טעם מר. הגענו אל המוות, אל קו הסיום אך זהו לא הסוף.

"From the Morning" הוא הפרחים שצומחים מהאדמה הטריה, מהקבר. בשיר הזה אנחנו עוברים חוויה רוחנית עם הטבע. החומרניות הושבתה ממזמן, התקרבנו לאדמה וזה כל מה שמשנה עכשיו. הפעם, האמת שנחשפת היא האמת היפה על העולם ועל הטוב שבו. ההתקרבות לטבע, ההתקרבות לחיים ולאוויר וליום וללילה. השיר סובב סביב שלווה מסוימת, אצל כל אדם היא תתעורר ברגע אחר, כשאצל דרייק היא תגיע בסוף ימיו, ברגעיו האחרונים, כשידע להעריך כל טיפה של הגשם וכל גוון שנמצא באינסוף שהוא הפרא והטבע. אחרי הכאב, והעצב, והייאוש והשליליות, מנחילים בנו זיק של אופטימיות, של הערכה לחיים וליופי שבהם.

למרות הכל, דרייק מבקש שנפקח את עינינו, ונלמד את החיים ואת כל מה שמרכיב אותם מבראשית.

The post Nick Drake – Pink Moon appeared first on פרברים.

ללהקה אין זמר ראשי, וכל הקולות של חברי הלהקה הם כלי נגינה. הווקאליות בכל השירים שלהם לוקחת חלק גדול ומשמעותי בהפיכת כל שיר ושיר ליצירה מושלמת. די הפתיע אותי לשמוע שלאורך כל זמן הקלטת האלבום הלהקה נשארה באולפן ולא יצאה כלל מהעיר.

האלבום מתחיל ב-"Sun It Rises" שבעיני מסמל התחלה, זריחה. הוא מלטף, איטי ונוגה, מעיר אותך בנגיעה קלה של קרני שמש בבוקר קפוא של אוויר הרים. הוא מעיר אותך בהדרגה ולקראת הסוף הבסים תופסים תפקיד משמעותי יותר והשיר מגיע לשיא שמסמל התחלה של יום ארוך.

לאחר מכן מתחיל "White Winter Hymnal", שנשמע לי כמו שיר מסע, כזה ששרים תוך כדי טיפוס על הר או גבעה, שמגיע לשיאו כשמגיעים לפסגה. הוא תמיד מזכיר לי את השירים שהמדריכים בתנועות הנוער לימדו אותנו בטיולים כדי שלא נתייאש מהדרך, "99 בקבוקים על הקיר". רק שבו הבקבוק הופך לבן אדם, והמילים הופכות לאחד מהשירים הכתובים הכי יפים שאני מכירה.

"Tiger Mountain Peasant Song" הוא בין יצירות המופת של האלבום הזה. זה שיר מרתק, בלדה על האבל והמוות שעטופים בתיאורי טבע משמימים. ההרים באמת מדברים אליי, מספרים לי על כל אלו. אני לא חושבת שאי פעם אני אבין באמת על מה השיר מדבר וזה מה שקוסם בו. הוא מכשף ורודף. בחירת המילים בו עולה על כל גאונות אחרת. הפרשנות האישית שלי לשיר הזה מתחילה בצוות חיפוש, "Wanderers", שמחפשים ביערות ובהרים אחר גופה, וממשיכה בעצב והאבל של יקירי המת שמתבטא בהתכחשות למוות, בכעס ובאי הבנה. בבית האחרון של השיר נשמע כאילו הרוצח של הגופה מדבר, וכל המשמעות מתהפכת. כל הזמן הזה הרוצח דיבר, מתאבל על מעשיו.

"Meadowlarks" הוא שיר אהבה לעפרוני. אמנם הוא פחות דרמטי משאר השירים באלבום, אך לא פחות יפה. הוא שיר מחווה לדעתי, לציפורי השיר באשר הן. הזמר מכתיר את העפרוני למלך היער.

אני חושבת שהאלבום הזה הוא ציון של מקום, של דרך חיים ואהדה לטבע. ציון מקום ספציפי אפשר לראות בשיר "Blue Ridge Mountains" שנשמע כמו שיר על זכרונות מהבית שבטבע של טנסי.

מה שמקסים באלבום הזה ובפליט פוקסס בכללי, היא האווירה הזו. תיאורי הטבע שחוזרים על עצמם באופן לא מאוס בכל שיר ושיר, והשימוש בהם על מנת לתאר רגשות ותחושות. אני מדמיינת מטפסי הרים ששרים נעימות דומות לאור מדורה ישובים על בולי עץ, את השמש זורחת מעל עצי האורן, את הציפורים שרות במעוף מעל לשדות כלואים בין פסגות הרים מושלגות ואת החורף בהוד הדהרתו.

Fleet Foxes הוא הפסקול של היער.

The post Fleet Foxes – Fleet Foxes appeared first on פרברים.

The post Feeling Cool appeared first on פרברים.

ניסיתי לחשוב על תיאור מתאים לחוויה של אלבום שכזה, ואני חושבת שהוא כמו החוויה של קרנבל שעשועים בפעם הראשונה. האלבום מתחיל ב- "Through Mind and Back", שכבר לפי השם מערער אותנו – קטע אינסטרומנטלי שמכיל את הצלילים שילוו אותנו לאורך כל האלבום באופן עצור ומפחיד. הקרנבל עדיין לא מואר באורות מסנוורים וחלומיים ואנחנו יראים מהכניסה.

השיר הבא, "Mute" מכניס אותנו לאווירת הקרנבל המואר כמו שמורידים פלסטר, באופן חד ומהיר. הוא רועש כבר מההתחלה, בניגוד להרבה מהשירים באלבום הקודם. השיר מדבר על עולם אחר, "3D World" ועל היחסים שלנו עם השטן יחד עם החיפוש אחר אלוהים ועל האטימות או בורות שלנו כנגד הכיעור שבמוות הפיזי (גופות).

"Attic Doctor" הוא השתעשעותו של פאוורס עם היכולת שלו ליצור משהו נטול אג'נדה, שאפשר לפרש לכל כך הרבה צורות כמו המנגינה עצמה, לבין אי היכולת של אדם ליצור – שבשיר מתפרשת כאדם שאינו יכול להוליד ילדים. השיר מונע על ידי התת-מודע של פאוורס והוא יוצר אירוניה בין היכולת של האדם לקיים ולהתקיים.

"Dropla" מאוד קרוב לליבי מאז ההופעה של Youth Lagoon בבארבי לפני קרוב לשנה. פאוורס, שישב כל ההופעה לצד הקלידים, קם ממקומו, הצביע על הקהל וחזר על השורה "You will never die, You will never die". עם כל שורה הוא הצביע למקום אחר בקהל והצליח לרגש את כולם מסביב.

בצליל פעמונים Dropla מחזיר אותנו למגרש המשחקים של הילדות. ואם כבר קרנבל אז לקרוסלה שמסתובבת – למונוטוניות של קרוסלה. מילות השיר מדברות על האטימות של ילד קטן, שחוזר שוב ושוב על המילים "You will never die", כמו שקרוסלה מסתובבת שוב ושוב, ומתכחש למוות הרוחני שלו.

לאורך כל האלבום פאוורס שר בחלומיות על הרע, על הטוב ועל היחסים שלו עם אלוהים והשטן, ואי אפשר שלא לקשר את הכל לדת. פאוורס עצמו אמר שהוא מאמין באלוהים אך נמנע מהדת שנוטה להפוך את האמונה למשהו שניתן לשפוט.

את הקשר עם הדת ואלוהים פאוורס מזכיר בשירים נוספים כמו "The Bath", שם הוא משווה את ההטבלה הנוצרית לטביעה. ב-"Daisyphobia", בצלילים צורמים מעט, הוא מתאר את בני האדם כילדים של האחד, אלוהים, כבני תמותה במנוסה ממנו.

האלבום והקרנבל מסחררים אותנו בין אהבת הטוב למשיכה אל הרע יחד עם מוזיקה כיפית ומבעיתה וצורות שקיימות רק בחלומות שלנו. המשחק בין הקיום הפיזי שלנו – הגוף, לבין הקיום הרוחני שלנו – הנפש, מדמה לי את בית המראות שנמצא בקרנבל. לאן שאנחנו לא מסתכלים אנחנו מביטים בעצמנו ולאט לאט המראה הפיזי שלנו מתעוות, כמו שחוזרים על מילה פעמים רבות והיא מתחילה להישמע מוזר, ואנחנו כבר לא יודעים במה אנחנו מביטים – בהשתקפות הדמות המעוותת שלנו, או שמא בתמונה שהתת-מודע שלנו יוצר, יציר נפשנו?

The post Youth Lagoon – Wondrous Bughouse appeared first on פרברים.

המיקס הזה הוא סיפור על מי שהיינו, על מי שישראל היתה. אז מי היינו? אני לא בדיוק יכול להגיד. נולדתי ב-1995. אבל אני יכול להרגיש בין הבאס והתופים בשירים האלה את הזעם, הייאוש, וקצת את התקווה שהיתה אז. בעזרת חלומות וחזונות של אנשים אחרים כמו פורטיס ורם אוריון אפשר לברוח מהמציאות הישראלית העכשווית המכוערת. זה מיקס על האידאה, על מי שהעולם הישראלי האלטרנטיבי היה יכול להיות. בין המילים מתחבאת מיניות מודחקת, בלבול, מוזרות וערפיליות. אפשר להתלונן עד מחר שפורטיס בדה וויס והאינדי הישראלי מתיימר ומדשדש, ושאין מקום למוזיקה אמיתית פה.

לפחות נושאי המגבעת הוציאו את הקסטה מחדש.

אגדתי כאן 11 שירים ראויים לציון מהשוליים הישראליים – הגל החדש מתבטא דרך מוזיקאים ישראלים מסוף שנות ה70 עד שנות ה90 (עם יוצא מן הכלל אחד משנות ה2000). אני מקווה שתיהנו מאוסף המוזיקה הזה.

בתמונה: כיכר דיזנגוף, 1965. צילום: מולה עשת

The post מלכי ישראל appeared first on פרברים.

מה שהופך את הפרברים לאלבום מיוחד הוא השימוש במושג הפרברים כמושג שאפשר ליחס לו משמעויות רבות והפיכתן לתחושות מסוימות שמתבטאות בכל שיר ושיר. למשל, "Suburban War" מדבר על התחושה של להיות תקוע בעיר הקטנה והמשעממת והרצון לברוח, בעוד ש-"Ready to Start" מדבר כבר על הבריחה והפריחה מתוך המקום הקטן והמשמעותי. "Modern Man" לדעתי, מדבר הרבה מאוד על האדם העובד, הקפיטליזם ועל הניכור שבחברה המודרנית. על הכמעט הצלחה, ועל הכמיהה והחלום להרגיש יצירתי ואמיתי בתוך מקום שהיצירתיות בו שואפת לאפס – לקנות כרטיס לוטו ולקוות לנצח, להיות חסר משמעות בעשייה ובתהליכים של החיים. האיש המודרני הוא זה שהפסיק לרדוף אחרי החלומות שלו.

"Rococo" שמדבר עלינו, על הנוער המודרני עם היצר ההרסני והשימוש במילים מסובכות שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, הרדיפה אחרי בגדים שיתנו למראה שלנו משמעות ואחרי המוזיקה והסרטים והספרים שנוכל לדבר עליהם בלי הפסקה. רוקוקו היא תנועה אמנותית מהמאה ה-18 שהתפתחה כנגד הבארוק והתהדרה בסגנון עליז ומצועצע. הרוקוקו מבטא את הלעג לסגנון הישן והפריצה של המודרניות, והנה אנחנו כאלה, בני הנוער, ההיפסטרים המורדים.

הפרברים הם החלומות והאידאות שלא התממשו של כולנו, הם הרדיפה אחרי הצלחה ומשמעות. לאלבום יש חזות עליזה ומעודדת ברובו ואתם לא חייבים להיות במצב רוח נוסטלגי מיוחד כדי לשמוע אותו ועדיין, יש לו  את הקסם של להעלות תחושות של געגועים וסלידה מהבית בבת אחת.

The post Arcade Fire – The Suburbs appeared first on פרברים.