רגעים מהבית הישן

התרחיש שאני הכי שונאת לדמיין הוא כזה: גבר ואישה בני 27 בערך נפגשים בדייט במסעדה או בבר בינוניים. הבחורה לובשת שמלה צמודה והשיער שלה רטוב ולגבר יש חיוך סחי ושני כפתורים בחולצה שלו פתוחים. הם מתיישבים, מזמינים שתייה כלשהי ומתחילים לפתח שיחה אחד עם השני. 'אז מה, ספרי לי עלייך' הגבר אומר, והבחורה לא חושבת יותר מדי ופולטת כמה פרטים כביכול מייצגים על עצמה: 'אני באמצע לימודים לתואר בפסיכולוגיה, עובדת בבר, מתה על סרטים ועל הים ועל המשפחה שלי (:'. הבחור מעמיד פנים שהוא מתרשם ומתחיל לספר על עצמו פרטים שטחיים בדיוק באותה רמה.

אני מודה שבתיאור הזה הקצנתי קצת את הסיטואציה, הפכתי את הזוג לטייפ סטריאוטיפי שרבים מהקוראים כנראה היו נמנעים ממנו, אבל אני לא יכולה לא לראות את הדמיון בין הסיפור של עידו ומיטל כאן למעלה לבין החיים של כולנו.
ככה בעצם כולנו עובדים, אנחנו חיים חיים שלמים מלאים בפרטים, ואז אנחנו מתבגרים וכלום מזה לא משנה כבר יותר: ואם נפגוש אדם פוטנציאלי לחלוק איתו את חיינו, לא נספר לו על הפעם ההיא שכתבנו את השם שלנו ממש בקטן על הקיר של החדר כדי שייראה כמו נקודה, או על השלטים שהיינו מסמנים בעזרתם את הדרך לבית הספר, או על השיר שהמצאנו עם אחותנו הגדולה בגיל 8. אנחנו חיים את החיים שלנו, אנחנו עוברים דרך אותם המסדרונות כל בוקר כדי להביא מיץ תפוזים מהמקרר, מתעוררים ונרדמים ליד החלון עם המסגרת הלבנה, ואז יום אחד אנחנו כבר גרים במקום אחר וכל זה נעלם, אלה אפילו לא זכרונות.

השבוע עברתי דירה מבית שגרתי בו במשך 11 שנה, וכמו שאתם מבינים הדבר שהכי מטריד אותי בכל המעבר הוא שעכשיו אני נאלצת לקחת את כל הרגעים שלי מהחלל הזה שביליתי בו כנראה 80% מהזמן שלי: את החוויות, ההרגלים, הידע שלי לגבי המיקום של מתג האור, את קווי המתאר של הבית לניווט בטוח בחושך – ולהפוך אותם לזכרונות שיישחקו ככל שיעבור הזמן.

החדר שלי הוא החלק שהכי קשה להפרד ממנו. החדר הכיל אותי במשך כל כך הרבה זמן שקשה לא להתחיל להיות רגשנית. החדר הזה ידע הרבה בכי והרבה עצב – לתוך המיטה הזו בכיתי כשהציקו לי בבית הספר, וכשקיבלתי ציונים נמוכים, ובמשך חודשים כשהכלבה שלי נפטרה. אבל גם הרבה רגשות חיוביים – ממסיבות פיג'מה בכיתה ג' עד לדמעות צחוק מסרטונים בלייב-ליק עם החבר שלי בחמש לפנות בוקר. בחדר הזה העברתי שעות בקריאה של ספרי Young Adult לתוך הלילה, הרבה שעות במחשב וביצירה, המון שעות בודדות של מחשבות בדרך הארוכה לשינה, ושל שיחות על המיטה עם אמא וחיבוקים עם הכלבים שהיו לי.

כל הרגעים האלה הם הרגעים שאני מעדיפה לזכור הכי טוב שאפשר, גם אם הם עצובים, כי הם גורמים מכריעים בהתגבשות של הנפש והאישיות שלי כפי שהיא היום. הקירות של הבית הזה ליוו אותי במשך כל ההתבגרות שלי, הם הקיפו את העולם הפנימי הלא מעניין שלי והכילו אותי. ועכשיו הלב שלי נחמץ כל פעם שאני עוברת באוטובוס על פני התחנה שהייתי עוצרת בה כשגרנו שם, אני מרגישה את הקווים של השגרה המוגנת שלי שהיו פעם כל כך ברורים מיטשטשים לאט ונעלמים.

אבל זו טבעה של נוסטלגיה, העבר הוא דבר שקשה לשמר גם אם מדובר בשגרה שהייתה פעם כל כך מוכרת, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא להזכר בזכרונות נעימים ולנסות להתרגל לעתיד. מסיבה זו אספתי כאן תמונות נבחרות מהבית שלי ובפרט מהחדר, תמונות שבשבילי מהוות רגעים משמעותיים בחיי שלא קיבלו מספיק קרדיט מנוכח ההרגל. אתם מוזמנים להתבונן ולנסות להשתתף בחוויה שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>