מדבר

מדבר
הר של חול
בלי דגל בקצה.
ואני באתי עם נעליים
נועצות כאלו.
בעטתי בגרגיר
וההר התמוטט,
הפיל את נעליי.
השאיר אותי אשמה,
שהחול נעלם.

העולם כל כך גדול ואני כל כך קטנה. כאילו כולנו היינו גרגירי חול קטנטנים במדבר שלא נגמר, וכל מה שאנחנו מכירים אלו הם הגרגירים האחרים שמסביבנו, ומדי פעם הרוח החזקה לוקחת אותנו בידיה וזורקת אותנו יתומים למקום אחר.

את השיר הזה כתבתי בתחילת השנה השנייה שלי בתיכון, בכיתה י'. הייתה לי חבורה משלי, ואהבתי את כולם, בכנות. אבל באותה תקופה שום דבר לא עבד. באותה תקופה ניתקנו כחבורה קשר עם חברה, ואני איבדתי אותה. הרגשתי רע, רע מאוד. כאילו פעם אני הייתי הרוח מתחת לכנפיה, ועכשיו אני הרוח החזקה שלוקחת אותה וזורקת אותה למקום אחר.

הרגשתי כמו שייח׳ סעודי שרוכב על גמלו המבולבל. הרגשתי שאני דורכת על חברה שלי מיליון ואחת פעמים, עד שהיא שקועה באדמה, רחוק מספיק ממני.

לפעמים אנחנו מטפסים גבוה ועולים מעלה, מגיעים לאופוריה שבה אנו בטוחים ששום דבר לא יכול להשתבש. ולפעמים אנחנו מחליקים ונופלים מטה עד בסיס ההר, שם אנו בטוחים שהכל יכול להשתבש. לפעמים אנחנו עושים טעויות, כל כך מרות, עד שכל מה שבנינו הולך להתמוטט ולהיעלם. ובהרף שניה הכל חוזר חזרה כאילו לא קרה כלום.

למדתי שאני לפעמים שוכחת שאני מתמודדת עם אנשים, שלפעמים הם מאוד דומים לי, בדיוק כמוני, ולפעמים הם ההפך הגמור ממני. זה בסדר להתרחק, זה בסדר לפגוש אנשים חדשים. זה יותר מבסדר, זה אנושי! כולנו אנושיים, חמים, בעלי דם שזורם בעורקים. ובמיוחד בגלל זה, אסור היה לי להאשים אף אחד, ובהחלט לא את עצמי. בסופו של דבר, החיים ממשיכים ואנחנו איתם. אז קחו את עצתי – אל תהיו גמל מבולבל. תהיו אתם.

צילום: ג'יימס צ'ורורוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>