רשמים מצפון איטליה

מעולם לא נסעתי לחו"ל עם הרגשה כזו משונה. עם תהפוכות מוזרות בבטן, שמחכות לצאת החוצה ולצעוק. מעולם לא הייתה לי תחושת געגועים כל כך עזה, כשהייתי רחוקה מכל מה שהכרתי. תחושת ההתרגשות שלי להיות במקום חדש, התערבבה חזק עם תחושת הפספוס שהרגשתי. שבוע שלם רחוק מהבית.

ארבע לפנות בוקר. באוטו האדום. בדיקת דרכונים. דיוטי פרי. טיסה מייאשת. נחתנו סוף סוף. בונג'ורנו.

לפני הטיסה, לא חשבתי שאני הולכת לראות מקומות שכבר לא ראיתי בתמונות, או בסרטים. חשבתי שאיטליה תהיה עוד מדינה שאוכל לומר שהייתי בה, לעשות עליה "צ'ק". אך איטליה הראתה לי צד כל כך יפה שלה, כל כך שונה ממה שאומרים עליה, שלא יכולתי שלא להתאהב.

במשך הנסיעות הארוכות לכל עיר בצפון איטליה, היה קשה לפספס את הירוק. כל כך הרבה ירוק, והוא לא נמאס. שדות שלמים שמתפרשים על קילומטרים, שדות תירס, שדות גפן, שדות חיטה. כל שדה שחלפנו על פניו במהירות רבה, צבעי הירוק של הגבעולים הנישאים לגובה, צבעי הצהוב של התירס המתוק, וצבעי הכחול של השמיים הגדולים התערבבו לצבע חדש שלא ראיתי מימיי, ואלו גרמו לי לרצות לצאת מהרכב לתוך השדה ופשוט להיעלם בפנים.

שדות באיטליה

בין כל שדה ושדה היה בית. אחד סגול, אחד כחול, אחד כתום, כך הלאה, אלו לבטח השלימו זה את זה לצבעי הקשת ממעוף הציפור. הבתים היו כל כך דוממים, שלא יכולתי שלא לדמיין נערים ונערות בני 16 משועממים, חומקים מהבתים עם הגגות האדומים, מסתובבים בשדות הפרחים שלא נגמרים, קופצים מעבר לשערים רעועים, רצים יחד לכיוון האופק. וכשהשמש והשדה נושקים בסופו של יום, כך גם שפתיהם הצעירות.

עלינו על הכבישים המהירים בהם אתה רואה את המכוניות האיטלקיות והקטנות חורשות את הבטון, וכל משפחה בתוך כל מכונית, מגיעה לאנשהו, מצפה למישהו. אפילו מתוך השלטים המשעממים המציינים שמות ומרחקים, בקילומטרים ובמיילים, בקעו פרחים מצדדיהם, והאירו את כל הדרך.

הגענו לערים. כל אחת מיוחדת במינה. כל אחת השאירה עליי רושם אחר, קלאסי במידה כזו או אחרת.

ונציה

ונציה. העיר המוצפת הנפלאה ביותר. בעלת הבתים הנמוכים בצבעי הפסטל, הסמטאות המתפתלות הלוקחות אותך לשם ולכאן, ומרוב הקסם שלהן, לא אכפת לך איפה תצא. כמו שאנחנו עולים על האוטובוס ומגיעים לתל אביב, הוונציאנים עולים על הואפורטו – האוטובוס על המים המנצנצים של וונציה – ומגיעים לאיים ליד העיר, חולפים על פני שערים וגשרים. העיר לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. האווירה המרגיעה שאתה מקבל ברגע שהכנסת כף רגל לשטחי העיר, גורמת לך לשכוח מכל דאגה ומכל מחשבה.

פירנצה

פירנצה. משגיחת הפסל המפורסם, דוד של מיכאלאנג'לו. העיר מלאה בפרטי אמנות יקרי ערך, החל בפסלים וציורים וכלה בבניינים החומים והמעוצבים בפסלונים קטנים ולבנים של גברים רומאים. בעיר נמצא הגשר המפורסם גשר פונטה וקיו – על הגשר נמצאים דוכנים מלאים במזכרות קיטשיות ותוכלו לפגוש שם כל כייס מיומן בעיר. כשאתה הולך לצד הגשר אתה יכול לראות אותו ואת הבתים הנתמכים בו, הנראים לך מעופפים לרגע או שניים. יחד איתם, אתה מעופף ברחובות העיר האיטלקית.

מילאנו

מילאנו. מרכז האופנה הגדול, אליו זורמים כל המעצבים הגדולים, ושם נמצאים חלונות הראווה המרהיבים ביותר.  פראדה, ורסאצ'ה, גוצ'י ולואי ויטון, מרוכזים בשדרה אחת מקורה ומיוחדת הנקראת גלריה ויטוריו עמנואל. אופנה עילית שנותנת לך, התייר המסוקרן והמצויד במצלמה, לראות אותה בשורה ראשונה. שם תמצא גברים גבוהים ונאים בחליפות מחויטות מתהלכים עם תיק העבודה, ועם משקפי השמש המעוצבים. נשים יפות על עקבים מחודדים, לבושות בחצאיות צמודות, ובלייזרים נשיים, למרות החום. האנשים בעיר כל כך מתאימים למוניטין שהעיר יצרה לעצמה, או להפך.

ורונה

ורונה. העיר שהקסימה אותי מכל. כל כך הרבה דברים בעיר הקטנה משכו אותי. סיפור האהבה המפורסם של רומיאו ויוליה התרחש בוורונה עצמה, ואני – כמכורה לאהבה – לא יכולתי להתעלם. ורונה נראתה לי כעיר אירופאית של ממש, קולית ותרבותית באותה מידה. רחובות צפופים בצורה הנכונה, ובשוליהם חנויות מוכרות שמושכות אותך כאילו שלא ראית אותן כבר בכל קניון אפשרי בארץ. ורונה היא עיר בעלת צדדים תיירותיים אך גם צדדים שהזכירו לי עיר מגורים רגילה לחלוטין. היא משלבת בין החדש לישן, ובין הרגיל ויוצא הדופן – דבר שלא כל עיר מצליחה לעשות.

אחותי שאלה אותי למה צילמתי דווקא את האיש הזקן על האופניים, או דווקא את שתי הנשים המשוחחות. אמרתי לה שחשוב לי לצלם את האנשים בעיר, בסביבתם הטבעית, לעומת הכנסיות המפוארות או המגדלים הגבוהים. האנשים הם אלו שעושים את המקום, את העיר. האנשים שיושבים בפארק, הקהל שמציף את הרחובות, הקהל שממהר לשום מקום.

ורונה, איטליה

אך חוץ מהקהל, ריחות מיוחדים מילאו את השדרות והרחובות. הסיגריות הלא מכובות שנפלו על המדרכה, או הסיגריות החדשות שבדיוק הודלקו, העלו עשן סמיך בין האנשים. הבשמים היוקרתיים שנשארו על צווארן של הנשים האלגנטיות, הדיפו ריח "שאנלי" לאוויר. עשן הסיגריות, וענן הבשמים איזנו אחד את השני, ויצרו ריח דובדבנים מתוק שעלה באפי, ונתן מושג לאורח חיים איטלקי.

התהלכות בשוק ריק, בין התיירים האחרים, והמוכרים הזרים, גורמת לך להבין מהי חווית שוק אחרת – לא רועשת, רטובה או צפופה – אלא מרווחת, מזמינה ובעלת ריחות משי, פשתן ועור אמיתי, שנודפים מהתיקים והצעיפים היוקרתיים שמוצעים למכירה בצורה כל כך לא מוכרת ונעימה.

אני מאמינה שספגתי את איטליה בצורה הטובה ביותר. אני שמחה שהשבוע נגמר – התגעגעתי לחברים כמובן, אבל גם התגעגעתי לעיר הקטנה שלי. נהניתי לראות מקומות חדשים, ולטייל בין הסמטאות הקטנות של וונציה ולהיאבד בהן, אבל התגעגעתי לקיצורי הדרך, הגנים, והספסלים שאני מכירה כל כך טוב. הבניינים הישנים והפרבריים של חברים שלי, והדרכים הקבועות שלי לכל מקום.

כל התמונות בפוסט זה צולמו ע"י נוי קליין במהלך ביקורה בצפון איטליה באוגוסט 2014.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>