ההזדמנות שבפספוס

כל תקופת התיכון חיכיתי לחופש. חיכיתי לראש השנה ולשבועות, חיכיתי לפסח, חיכיתי לחופש הגדול, לימי שבת, לחזרה הביתה לקראת הערב, לנסיעה באוטובוס ולשעת ההליכה לישון. אבל החופש מעולם לא הגיע. המטלות תמיד היו רבות מהזמן, והפרפקציוניזם, שהלך והתגבר עם כל 100 שקיבלתי באיזה מקצוע חסר חשיבות, צייד אותי בכוח רצון חסר גבולות להמשיך וללמוד עד קצה היכולת שלי.

ידעתי כל הזמן שאני עושה משהו לא נכון. מעולם לא שאפתי ללמוד מקצוע שדורש תעודת בגרות מטורפת, והיה לי ברור שלא רק שאני משקיעה את תקופת התיכון שלי בתוצר לא ממשי, אלא שאני משקיעה בהפך מכל מה שיכולתי לשאוף שיהיה לי. לא הצלחתי לאזור את האומץ כדי להוריד רגל מהגז (להתפשר גם על פחות מ-96), ולהתחיל להגשים את החלומות שלי. וכצפוי, במקום עם אוסף של חוויות מעלות חיוך מתקופה יפהפייה של התנסויות ראשונות ולילות שישי מרגשים, יצאתי מהתיכון עם רשימת ציונים שהיא אמנם מרשימה ביותר, אבל בזה זה נגמר.

אבל בדיעבד קל לתת ביקורת. באופן לא מפתיע בכלל, עם כל החרטה הזאת הצלחתי להזדהות בכנות רק אחרי שהחזקתי את ה- 97 במתמטיקה ביד. בפנים, ידעתי שבשביל להמשיך הלאה אני צריכה את הציונים האלה ואת מה שהם מסמלים בשבילי, ואחרי הכל, יצאתי מהתיכון גם עם ביטחון עצמי עצום, ולראשונה עם התחושה שאני באמת שווה משהו. דרך הלמידה המתישה לבגרות בתנ"ך למדתי שאני מסוגלת להתעלות הסיפוקים המידיים בשביל סיפוקים גדולים יותר, דרך האימונים לבגרות בספורט למדתי לא לוותר לעצמי, דרך המעבר מארבע לחמש יחידות מתמטיקה (שלקח לי חופש גדול שלם) הבנתי שכשאני משקיעה את כל היכולות שלי במשהו אני בלתי מנוצחת. ובשיא העבודה האינטנסיבית ללא רגע של חופש, ועם תעודת ההצטיינות היתרה ביד, הצלחתי להפנים עד כמה האופי שלי חזק, עד כמה אני יכולה ומסוגלת, ועד כמה כל רגשי הנחיתות הם לא באמת נחיתות ממשית, אלא בסך הכל רגשות, שיכולים להיחלש ואפילו לעבור.

דרך

ובסיום התיכון, כשהמרוץ האינסופי נגמר, יכולתי באמת להעריך את החופש. הנחתי את הגביע באחת המגירות, והצלחתי לפנות לעצמי זמן להירגע ולחשב את המסלול מחדש. המשימה הבאה ברשימה הוגדרה כללמוד להיות ממוצעת, ולהמשיך לשפץ את הערך העצמי הפנימי שרק התחלתי לבנות. עדיין לא השלמתי את החוויות החסרות שרציתי לקחת איתי מהתיכון, אבל אני לא באמת לחוצה לגבי זה.

כי האמת היא שהזמן הוא אין סופי, וכל חוויה שלילית או לא מספקת היא גם התמודדות, שכנראה הכרחית כדי להתפתח. ההזדמנויות להגשים את החלומות שלנו לא באמת נגמרות בסיום התיכון, או אחרי הצבא או בסוף האוניברסיטה. על כל חוויה שנראה לנו פספסנו, יכול להיות שעמוק בפנים הרווחנו משהו גדול יותר. וגם אם לא, יכול להיות שלא היינו מספיק בשלים בשביל שהיא תהיה הדבר המתאים והנכון. תמיד אומרים ש"החיים כבר התחילו", אבל בעצם, אין דרך נכונה לעבור את תקופת התיכון, ואין בנק חוויות שצריך לאסוף לרזומה כדי להתבגר כמו שצריך. ובשביל הדברים שלא הספקתי, ושאתם לא הספקתם – תמיד יהיה מחר כדי להשלים.

אני מציעה לכם לחפש תמיד את הסיבות שגרמו לכם לבחור את הבחירות שבחרתם, כי שם טמונות המשמעויות לדברים שחשובים לכם באמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>