מים חדשים

את "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'. ד. סלינג'ר קראתי לראשונה בכיתה ח' בגיל שלוש עשרה, לפני כמעט חמש שנים. אני חושבת שאפילו לא קראתי אותו עד הסוף; בשלב מסויים הנחתי אותו לצד המיטה ולא חזרתי אליו.

המנטליות של אז הייתה הרבה יותר תמימה, בתולית, ובגלל זה לא חוויתי או הרגשתי שום דבר שהווה מכנה משותף ביני לבין הולדן קולפילד. גם לא חיפשתי את זה אז – את ההזדהות, את האמת לאמיתה.

ואז עליתי לתיכון והכל פתאום השתנה. הראש שלי עבד שעות נוספות, באופן מתיש ומכביד. לא הצלחתי לסדר אף מחשבה עד כדי הבנה והגיון. החוויה הראשונית מהתיכון הייתה לי רעה. נכנסתי לתוך קובייה גדולה של מים, וזו ליוותה אותי במשך שנתיים – הרגשתי אטומה, תקועה. רק השנה, האחרונה בהחלט בתור תלמידת תיכון, חזרתי וניסיתי לקרוא שוב את "התפסן". זה היה שונה, מקצה לקצה, בכל מובן. להיכנס לראש של הולדן היה כמו לקרוא מחשבות ישנות שלי, כמו לפתוח יומן שנכתבו בו מילים בלהט הרגע.

הולדן הוא נער בן שבע עשרה שמספר על חוויות שעבר בשנה בה היה בן שש עשרה – הוא נזרק מהפנימייה בה למד, נסע לבד לניו יורק, ובמשך שלושה ימים עבר מסע התבגרות רצוף סיטואציות ומפגשים עם אנשים שונים, הסיק מסקנות ומחשבות שדרכן עוברת אלינו, הקוראים, השקפתו הייחודית על העולם.

פעם מישהו סיפר לי שהייתה חבורה של נערים שהתאבדו לאחר קריאת הספר – וכשלמדנו אותו בכיתה, לא פעם ולא פעמיים שמעתי חברים שטענו שהספר מדכא, וכמה הולדן תקוע. בהשוואה אליהם, לקחתי את הספר למקום אחר, טוב יותר.

התפסן בשדה השיפון

בזכות ההבנה וההתעמקות שלי בספר, התבגרתי מאוד במהלך השנה. הקריאה עצמה גרמה לי להתמסר לעלילה ולהתרחשויות. היו הרבה דברים שהולדן אמר שהסכמתי איתם – העניין של כבוד אותו הוא רוחש לאחרים ומעוניין שיכבדו אותו באותה המידה. הרתיעה שלו מאינטימיות סתמית – הולדן מסביר כי הוא אינו מבין איך אדם מסוגל לחוות אינטימיות בניתוק מרגשות, כיוון שבשבילו הרגשות קודמים לכל, ואינם מתפתחים ברגע.

הולדן סולד מעולם המבוגרים, ואת זה רואים לאורך כל הסיפור. לבסוף הוא מגיע למצב בו הוא מבין כי זה הזמן להתבגר – באופן סמלי. למעשה, הוא כבר מדבר מנקודת מבטו הבוגרת, שחוותה ועברה דברים שעזרו לו להגיע למקום בו הוא נמצא בסוף הסיפור.

חלק מאוד גדול ממה שמעסיק אותי ביום – יום זו הידיעה שבכל יום אני אחרת, בכל מקום יוצא ממני צד שונה. בסיפור, החוויות שהולדן עובר חושפות כל פעם צד אחר, חלק אחר באישיות שלו שהופך אותו למי שהוא ולייצוג המתפתח שלו; כל התחושות שלו, הרעות בעיקר, התהייה האינסופית – "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא", כל אלה התאימו כל כך להתבגרות האישית שלי. והנה, אני קוראת את הולדן הבוגר לבסוף, וזו נחמה, תחושה טובה, שגם האבוד והבודד יוצר תהליך משל עצמו, ואולי מוצא מקום בעולם, מקום בטוח ובוגר – "בוגר" במובן הכי טוב שיש.

עניין הברווזים רק מחזק את התחושות – כשהאגם קפוא, או כשהמקום הבטוח כבר אינו בטוח, לאן אפשר ללכת? הולדן לא מוצא תשובה לשאלה הזו. הוא בחיפוש תמידי אחריה. ואולי הוא לא צריך לדעת או למצוא אותה. אולי זה דבר שמשתנה, כל פעם אתה במקום אחר, במצב אחר, אתה אדם אחר שעובר חוויות אחרות וחושב מחשבות שמשתנות ללא הרף. וכל אלה הופכים אותך למי שאתה.

בזכות "התפסן" למדתי שזה בסדר לפחד. כל אדם מוצא את המקום שלו – ואם לא, הנדודים והדינמיות של החיים הם אלה ששומרים על משהו שלם. בן אדם לא צריך לפחד מהמגרעות ומהכישלונות שלו, מחוסר ביטחון וחוסר אונים לפעמים. אלה באים יחד עם הכל, כל מה שהופך אותך למי שאתה – לאינדיבידואל.

ההתבגרות היא תמידית, היא מתקיימת בכל שלב בחיים רצופי התהליכים, ומתפקידנו להכיל ולצלוח אותם. אני נמצאת בסיומה של תקופה ארוכה, בתחושה שאני נזרקת לקוביה עם מים חדשים. זה סוף וגם התחלה, בדיוק כמו הסיום של "התפסן בשדה השיפון" – הולדן נמצא בראשית חייו החדשים. הוא יוצא אל העולם.

בתמונה הראשית: הציור "שדה שעורים" של איוואן שישקין; איור כריכת הספר: מיכאל מיטשל

 

תגובה אחת

  1. וואו רני.
    את מקסימה וככ בוגרת ויודעת להכיל את התובנות למרות גילך הפיסי/נפשי הצעיר יחסית.
    את חכמה, ההתבגרות היא תמידית.
    אומרת זאת בגילי (44) .
    יש דברים שאנחנו עתידים להבין רק כשיש מוכנות לכך.
    בדיוק כמו ששמת בצד את הספר וחזרת אליו כשהיית מוכנה.

    את נפלאה.
    אוהבת אותך.

    חסי

    hasis בתאריך הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>