Nick Drake – Pink Moon

עשרים ותשע דקות. מול הרציפות של הזמן, עשרים ותשע דקות מהוות פרק קטנטן, זעיר. מה אפשר להספיק בכל כך מעט זמן?

בעשרים ותשע דקות הכניס ניק דרייק יצירת מופת המחולקת לאחד עשר חלקים. שנתיים בלבד לאחר שהוציא לאוויר את האלבום, בגיל עשרים ושש, דרייק נפטר ממנת יתר של תרופות נגד דיכאון.

"Pink Moon" הוא אלבום פולק מינימליסטי. הקול הרך של ניק דרייק מלווה בגיטרה בלבד בכל השירים, למעט השיר הראשון, הנושא את שם האלבום, בו מנגן פסנתר בנוסף לפריטה העדינה על מיתרי הגיטרה. דבר שיש להעריך בדרייק היא גאוניותו והיכולת שלו להעביר כל כך הרבה בכל כך מעט. ובגלל זה, בעיני, האלבום הזה ראוי להחשב יצירת מופת. הן בגלל התוכן שלו והן בגלל המינימליסטיות בה הוא מגיע.

"ירח ורוד" הוא שם אחר לירח מלא, שמהווה בדת הקתולית ובאמונות עתיקות אות קלון, סמל למוות ואפוקליפסה. השיר הראשון למעשה מדבר על המוות הרודף את בני האדם, אשר אליו יגיעו בסוף בין כה וכה ואין דרך להתחמק מבואו. דרייק אינו מפחד להגיד זאת ולשים את הרעיון של מוות כאלמנט מרכזי. האלבום כולו משרה תחושת שלווה, מעין קתרזיס נוגה.

בהמשך האלבום דרייק חולק עמנו את רגשותיו שלו, הוא כבר לא מדבר באופן כללי על בני אדם, אך נושא המוות חוזר שוב ושוב. ב -"Place To Be"  נדמה כי הוא משוחח עם המוות, או עם מה שנתן לו חיים, ומסביר כי בצעירותו לא היה מנוסה, לא חווה וראה מספיק ולכן היה אדם שמח יותר. עכשיו כשהוא מבוגר יותר, מבין יותר, איבד את תמימותו, נראה שהוא לא מצליח למצוא את מקומו בעולם, ועדיין נמצא בחיפוש אחריו. הוא חווה התעוררות שלילית עם ההתבגרות שלו.

מיד אחרי מגיע "Road", השיר המועדף עליי מהאלבום, מבחינה מילולית ומוזיקלית. השיר מדבר על השוני שדרייק חש שיש בינו לבין אנשים רבים. הוא רואה דברים באופן מסוים, ולכן הדרך בה ילך היא משמעותית להשקפת העולם האישית שלו והבחירות שלו. הוא אומר שאדם לא צריך להרגיש רע כי הוא נמצא במקום אחר מרוב האנשים שבחייו, מפני שהדרך שכל אדם עושה תואמת אותו, את צרכיו ואת מי שהוא – הדרך היא מוארת ואינדיבידואלית לכל אדם ואדם.

אותו הרעיון עובר גם בשיר הבא, "Which Will", הרצוף בשאלות שאינן מופנות לאדם ספציפי – שאלות של בחירה בדברים מסוימים ובכלל. כל אדם יענה אחרת לשאלות האלו, בדיוק לפי אותה אינדיבידואליות עליה הוא דיבר קודם לכן ב "Road".

"Horn" הוא קטע גיטרה אינסטרומנטלי המאופיין באותה פריטה פשוטה שמלווה את כל שירי האלבום. גם אם אין מילים, היופי הוא בלהעניק למנגינה אינטרפרטציה ויזואלית שממחישה את התחושות שמשרה המוזיקה. השיר משדר לי תחושת בדידות, כאילו הצלילים הם מחשבותיו וצעדיו של אדם בודד המחפש מקום בטוח להישאר בו.

"Things Behind The Sun״ הוא השיר הארוך ביותר באלבום. הוא מתאר את קורותיהם של בני האדם הפשוטים ואלו העומדים באור הזרקורים, בעלי הפרצופים המוכרים, אלו ששמם הולך לפניהם. הם מתוארים כזוהרים כמו השמש, עד כדי הסתנוורות. האמת מאחורי החזות הנוצצת מגלה לנו על אנשים שבורים, אנשים שחווים קשיים דווקא בגלל אור הזרקורים שמופנה אליהם יום יום.

ניק דרייק

דרייק מבקש שבני האדם הפשוטים, אלו שנושאים עיניים למודלים לחיקוי, לאיידולים שלהם, יעריכו את הדברים הקטנים והאנושיים שקרובים אליהם כי אלו הדברים הממשיים הנושאים עמם אמת.
הוא אומר שברגע שנחשפת האמת לגבי אותם האנשים הזוהרים, הם פתאום כבר לא נראים כל כך מיוחדים והמרדף אחר דמויות לשאת אליהן עיניים ממשיך ומשאיר אותם מאחור.

בסופו של דבר ההערכה לדברים הפשוטים הופכת לקלה יותר. בני האדם מעריכים את הקיום של עצמם, את הטוב שבאנושיות. כאאוטסיידר, דרייק למעשה מדגיש בפנינו את מה שלו תמיד היה, מההתחלה, כשהשאר התמקדו בדברים אחרים. הוא מודע לכך שהבחירות שיעשה לא תמיד ימצאו חן בעיני אחרים, הדרך בה הוא רואה את העולם לא תואמת את דרכם של אחרים, בגלל שבחר בפשטות, בשקט, לעתים בפסימיות על פני ההפך. שוב, הוא לא מפחד להבליט את האמת גם אם היא מכוערת או כואבת או עצובה.

"Know" שוב מפתיע אותי בפשטות שלו. הוא מתחיל בהמהומים נוגים של ניק, מלווים בנגינה החוזרת על עצמה לאורך כל השיר, סטטית, לא משתנה, חוץ מהעוצמה בה הוא פורט על המיתרים, היא מתחילה עדינה, נעימה. כשמתחילה השירה מתחזקת, כאילו דרייק צובט את המיתרים במילים הכואבות אותן הוא שר. בשבילי הן מרמזות על אהבה שאינה ממומשת, שדרייק עצמו לא מסוגל לספק בגלל הדיכאון והקושי שאופף אותו בחייו. בהתחלה, דעי, אני אוהב אותך, ובסוף – דעי, אני לא שם.

כל האלבום הוא אלבום כואב. דרייק חושף מילים ותובנות ממעמקי נשמתו, אך השיר "Parasite" בעיני, הוא השיר הכי כואב. במהלך חייו דרייק היה מנגן ברחובות ובתחנות רכבת תחתית. כמוזיקאי מבחינה כלכלית לא הייתה לו הצלחה, ורק לאחר מותו קיבל את ההכרה והפרסום שהגיעו לו. "Parasite" מתאר את קורותיו כנווד שמטייל ממקום למקום, מופיע ברחוב למחייתו, והכל נעשה באופן ריקני למדי. כאילו הוא אינו מוצא במעשיו היגיון או שמחה. הוא מתאר את אלו בעלי הנעליים הנוצצות, הנקיות שחולפים על פניו. האם הם רואים אותו בכלל?

"תשימו לב ואולי תראו אותי על האדמה, כי אני טפיל בעיר הזאת", הוא אומר. הוא מתייחס לעצמו כאל שרץ, כאילו הוא מפר את סדר יומם של האנשים האמידים, שהולכים מהר בחליפות המגוהצות שלהם, שקועים בדאגות שלהם ואין להם זמן להביט באדם פשוט המנסה למשוך את תשומת לבם. דרייק משוטט, הוא אינו מרגיש שייך לשום מקום אליו הוא מגיע. הוא טפיל בכל מקום, מנסה להסתגל אך לא מצליח. הוא מבין כי הבדידות נישאת עמו תמיד, והיא אופפת את כולם. גם את האנשים עם הנעליים הנוצצות והחליפות, גם את הליצן שעומד בפינת הרחוב ומשעשע אנשים למחייתו.

"Ride" תמיד נראה לי כחידה. אף פעם לא הצלחתי להבין אל מי הוא מדבר בדיוק, למרות שהפניה האישית כנראה פונה לבחורה היחידה אותה אהב במהלך חייו, אהבה חזקה. קראו לה סופיה רייד – Sophia Ryde, ושמה באופן מובהק מתקשר למילים ולשם של השיר. אם מסתכלים עליו כשיר המוקדש אליה, נראה כי יחסו של דרייק אותו הוא מביע בשיר כלפיה נובע מההיכרות העמוקה עמה. הוא מעמיד את היחסים ביניהם בשאלה, כיוון שהם היו קרובים מאוד אך מעולם לא הגיעו למקום רומנטי. בשיר הוא מדבר על כל מה שנמצא מסביב ויכול היה להרכיב מערכת יחסים של ממש, אך הדבר לא קורה. בגלל אישיותו ה"כבויה" של דרייק וכמו שתיאר בשיר "Know", לעולם לא היה מצליח להגיע עם סופיה למה שליבו חשק באמת.

השיר הבא הוא הנפילה שלפני הקימה וההתעוררות. מרווח זמן קצר מאוד מפריד בין ההתחלה שלו לסוף האלבום. ובכל זאת, דרייק כמעט ומשאיר אותנו עם טעם מר בפה. "Harvest Breed" הוא דימוי למצבו הנפשי של דרייק, שהולך ומדרדר עם הזמן. הוא מתאר נפילה חדה ומהירה אל תוך חוסר אונים וייאוש. נפילה אל הדיכאון והאובדנות. "אתה מחפש למצוא חבר", ו"זה יכול להיות הסוף" מסגירים את בדידותו של דרייק במערכה הזו מול החיים. הוא חיפש, אחר חבר, אחר מקום, אחר משמעות, ולא מצא. הוא מתחיל להרהר בעניין קו הסיום שלו שמתקרב בצעדי ענק. "נופל מהר, מתכופף לגעת ומנשק את הפרחים הנבולים", למעשה הוא כבר נמצא בתחתית, היכן שנמצאים הפרחים, שבחיים הם דבר יפה ושמימי וגם הם גוססים, מטים ליפול.

לבסוף הוא משלים עם המצב. הוא מוכן ל"קציר" – לעבור תחת החרמש של מלאך המוות, אותו חרמש שמשמש גם חקלאים ככלי איתו הם קוצרים את היבול.

כמו שאמרתי, דרייק לא משאיר טעם מר. הגענו אל המוות, אל קו הסיום אך זהו לא הסוף.

ניק דרייק קבר

"From the Morning" הוא הפרחים שצומחים מהאדמה הטריה, מהקבר. בשיר הזה אנחנו עוברים חוויה רוחנית עם הטבע. החומרניות הושבתה ממזמן, התקרבנו לאדמה וזה כל מה שמשנה עכשיו. הפעם, האמת שנחשפת היא האמת היפה על העולם ועל הטוב שבו. ההתקרבות לטבע, ההתקרבות לחיים ולאוויר וליום וללילה. השיר סובב סביב שלווה מסוימת, אצל כל אדם היא תתעורר ברגע אחר, כשאצל דרייק היא תגיע בסוף ימיו, ברגעיו האחרונים, כשידע להעריך כל טיפה של הגשם וכל גוון שנמצא באינסוף שהוא הפרא והטבע. אחרי הכאב, והעצב, והייאוש והשליליות, מנחילים בנו זיק של אופטימיות, של הערכה לחיים וליופי שבהם.

למרות הכל, דרייק מבקש שנפקח את עינינו, ונלמד את החיים ואת כל מה שמרכיב אותם מבראשית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>