רשתות חברתיות = באסה

כשנתקלתי לפני שבוע בפוסט נוסטלגי על שנות התשעים הכה יקרות ומוזרות, נחרטה בי ההבנה שהאהבה הגדולה שלי לתקופות העבר היא לא רק כי הן תקופות זרות ומסקרנות בעיניי, אלא כי הן תקופות חופשיות ופשוטות יותר. במיוחד הניינטיז – גדלתי בשנים שבהן שאריות התקופה הזו עוד השפיעו והיו חלק מהתרבות הישראלית והיא תמיד נדמית לי כתקופה הרבה יותר ידידותית, מנחמת, נערית שכזו.

אפשר להסתכל עליה כתקופה שבה היינו כלואים בתוך קופסאות למיניהן כמו הטלוויזיה, המחשב ומשחקי הוידיאו, אבל היא יותר מזה. היא תקופה חופשית יותר – חופשית יותר ממעקב מתמיד של הסובבים אותנו, חופשית יותר מהפחד שאופף את כולנו ביומיום – מה האחרים יגידו עליי? מה הם חושבים עליי? זו הרגשה של פחד שאי אפשר להסביר, אני יושבת מול המחשב ומתלבטת אם לכתוב מילים מסוימות כי הן יעידו עליי משהו, והאם אני רוצה שהקוראים ידעו או יחשבו משהו כזה? ברגע אחד אני מעיפה את המחשבה הזו ואני ממשיכה לכתוב. "מה אכפת לך" אני חוזרת ואומרת לעצמי, כי באמת, מה אכפת לי?

אבל זה קצת יותר מסובך מזה. חלק מהסיבה שאני אפופת געגועים לניינטיז היא העובדה שרשתות חברתיות לא היו קיימות, שאף אחד לא יכל לחלוק את החיים הקטנים שלו עם אנשים מהצד השני של העולם או עם השכנה ממול בכל רגע שיחפוץ בו. שהדבר הכי מוזר שיכולנו למצוא היה תוכניות טלוויזיה ששודרו בשעות מאוחרות בערוץ Cartoon Network, ושלהיות דבוק למסך קטנטן היה להיות דבוק לגיימבוי או לטמג׳וצ׳י. שההתלבטויות שלנו היו תלויות בנו ולא באחרים שיראו את התמונות או הסטטוסים שלנו. שהכל היה פשוט יותר, במלוא מובן המילה.

רשתות חברתיות

כולנו יודעים למה רשתות חברתיות הן דבר די מבאס רק דרך סיפורים גדולים שפעם היו רחוקים מאיתנו- כשנערים בני 14 אונסים בת 12, ותוך כדי מצלמים ושולחים לכולם בווטסאפ. אבל ביומיום, כשהכי קרוב לעירום שיש לנו בפיד הן תמונות בבגד ים של כל מיני בחורות ובחורים, הפייסבוק, האינסטגרם, היוטיוב, הסנאפצ׳אט והווטסאפ הם כלים שלנו. כלים ליצירת זהות, תדמית, אפילו מסיכה. זה מתחיל בהעלאת סלפי פשוט או תמונות של החתול שלנו וממשיך בהעלאת תמונות של חברים או תמונות של מה שאנחנו קונים ושל איפה שאנחנו נמצאים. והכל הכל מחושב, עד לרמה של באיזה פילטר נשתמש. הכל נעשה באופן לא מודע, התדמית הזו שאנחנו יוצרים לעצמנו מורכבת מהרבה מאוד אמיתות אבל היא עטופה בנייר אריזה חגיגי וקשורה בסרט מנצנץ ככה שגם אם התכוונו או לא, אנחנו עדיין מזייפים את עצמנו. וזה ממשיך במעקב שלנו אחרי אחרים. אנחנו מדפדפים בין תמונות, סטטוסים, לייקים, תגובות – שואבים מידע לא נחוץ לרוב, שופטים בחומרה כל דבר שמחוץ לנורמה שלנו ושוב ושוב נופלים למלכודות של אחרים בדרכם ליצירת תדמית.

ובכל זאת, יש לרשתות החברתיות דרך לגרום לנו להרגיש חשובים, קיימים, חלק משמעותי בעולם של הסובבים אותנו עם ההזדמנות לשתף יצירות, מחשבות, תהיות ותשוקות שלנו, ולאחרים יש את האפשרות להזדהות, לעזור או סתם לעשות לייק. זו הזדמנות גדולה, אבל היא תמיד תהיה מהולה בחישובים לא נחוצים. ולא פעם הצורך שלנו לשתף מתפספס כי אנחנו לא רוצים להראות צדדים שונים בנו, חלשים וחזקים, לכאן ולכאן.

והדבר הכי גרוע, הוא שאנחנו חלק מזה ללא ברירה. גם כשאנחנו בוחרים לפרוש מכל רשת חברתית קיימת אנחנו מצהירים הצהרה, ברורה וחזקה.

אני מודה באשמה – אני חלק פעיל וקיים ברוב הרשתות החברתיות והצעדים שלי בהן מחושבים כמו של כל השאר. אבל אני תמיד זוכרת ששום דבר מזה לא באמת משנה, ושלאנשים תמיד תהיה הזכות לשפוט אותי פנים מול פנים, בדרך כזו אחרת. אז בדעה מהוססת וצעדים מחושבים אני ניגשת לרשתות החברתיות כחלק מהשגרה שלי, מאמצת אותן בצורה שהכי פחות תשלט לי על החיים ומבינה שכנראה שבצורה כזו או אחרת הן כאן לתמיד. הרשתות החברתיות ימשיכו להיות חלק מהחיים שלנו בשנים הקרובות וגם כשהן יעלמו או יהפכו למשהו טוב יותר אנחנו נתגעגע אליהן, ואולי גם בהן תהיה פשטות מסוימת שרק בעתיד תתגלה.

שתי תגובות

  1. את כ"כ חכמה!

    אימשל בתאריך הגב
  2. את כ"כ מוכשרת שזה כמעט מחדל…

    מורשל בתאריך הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>