ילדת-כוכבים

ילדת כוכבים הוא ספר פשוט, עם קו עלילה רגיל למדי שאם הייתם תלמידי חטיבה בארצות הברית סביר להניח שהוא היה אחד מהספרים שהייתם צריכים לעשות עליו יומן קריאה אי שם בתקופת בית הספר היסודי והחטיבה.

הוא אמנם פשוט, המסר שלו הוא "קבלת השונה" וכתלמידת בית ספר יסודי כנראה שהייתי מחבבת אותו קצת יותר משאר הספרים האחרים. אבל ברגע שמתעמקים בו, הוא כל כך הרבה יותר מזה. זה ספר פואטי, נוגע, אמיתי וכנה. הוא נוגע בכל הנקודות הנכונות, מגיע לתקריות קיצוניות באופן מציאותי, וגורם לכולנו לרצות להיות מיוחדים קצת יותר.

אפשר לומר שג'רי ספינלי הוא יותר משורר מאשר סופר, וכל אותם סיפורים קטנים ופסקאות של חוכמה שמעטרים את הספר גורמים לי לאהוב אותו הרבה יותר. ספינלי משתמש באווירה המדברית של אריזונה בשביל לתאר כל דבר שני, וזה עובד. יחד עם תיאורים פיוטיים שנשענים על מטאפורות, הוא יוצר תחושה קסומה, פרועה, חולית ואינסופית שהיא אווירת המדבר.

היא הייתה שונה. שונה. לא היה לנו למי להשוות אותה, לעומת מי למדוד אותה. היא היתה טריטוריה לא מוכרת. לא בטוחה. פחדנו להתקרב אליה יותר מדי.

את הסיפור מספר ליאו, תלמיד כיתה י"א בתיכון מיקה שבאריזונה, בית ספר שהרוב המוחלט בו כנוע ללחץ חברתי, ולא בדיוק מקבל את אלו שהולכים נגד הזרם. ילדת-כוכבים היא תלמידה חדשה במיקה. כבר מהשבוע הראשון ללימודים היא שובה את כולם בקסמיה, מפתיעה אותם בייחוד שלה. היא לבושה שונה, נראית שונה, מתנהגת שונה, שוברת כל מוסכמות אפשרית ולא נכנעת ללחץ חברתי. היא מסתובבת בחדר האוכל בהפסקה ופורטת על היוקלילי שלה, שרה יום הולדת שמח לכל מי שבר מזל מספיק להיוולד בחודשים הארוכים של תקופת הלימודים. היא מעודדת את שתי הקבוצות במשחקי הפוטבול המקומיים – גם את הקבוצה של מיקה וגם את הקבוצה היריבה, בהתלהבות ותשוקה דומה. היא רוקדת בחוץ כשיורד גשם בהתלהבות. יש לה עכברוש מחמד שהיא נושאת בתיק החמנייה שלה. היא בוחרת לעצמה את השמות שלה, היא לובשת תחפושות בימים רגילים ובאופן כללי לתלמידים במיקה קשה להכיל את מי שהיא ואת מה שהיא מייצגת.

היא הייתה כל כך שונה שהיא עוררה חשדות שהיא "שתולה" של הנהלת בית הספר בניסיון לעורר עניין, שהיא לא אמיתית, חייזרית, מתחזה. ומה שהבנתי, ואחר כך גם ליאו בעצמו, שהיא אמיתית, "היא ההפך המוחלט מחייזרית. היא הכי כדור הארץ שאפשר להיות." ילדת-כוכבים היא ללא ספק יותר אמיתית מכולנו. היא שונה ואמיתית כי היא לא מפחדת – להקשיב לעצמה, לעולם שבחוץ, לאנשים פשוטים ורגילים כאינדיבידואלים מיוחדים – להקשיב לכל אלו וליצור את מי שהיא, ילדת-כוכבים.

ואז מגיע הקטע האהוב עליי בספר, שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות:

במדבר סונורה יש אגמים. אתה יכול לעמוד באמצע אגם כזה בלי לדעת, כי הם בדרך כלל יבשים. גם לא תדע שכמה סנטימטרים מתחתיך ישנות צפרדעים שלבן פועם רק פעם או פעמיים בדקה. צפרדעי הבוץ האלה שוכבות שם וישנות, כי בלי מים, החיים שלהן לא שלמים. הן לא לגמרי עצמן. במשך חודשים הן שוכבות שם מתחת לאדמה. ואז מגיע הגשם. מאות זוגות עניים צצות מתוך הבוץ, ובלילה קוראים מאות קולות על פני המים שטופי אור הירח.

ואז ליאו משתמש בצפרדעים הרדומות כמטאפורה לתושבי מיקה. הוא מתאר ברגש, עדינות והתרגשות איך "אנחנו", כל אלו שחלקו את ההתבוננות בילדת-כוכבים, כל תושבי מיקה ותלמידיה בעיקר פוקחים עיניים ומתעוררים לחיים. איך ילדת-כוכבים מחדירה בהם רגשות ישנים חדשים, איך היא מובילה מרד, מרד בעד ולא נגד, מרד עבור צפרדעי הבוץ הרדומות. איך הם לומדים לאהוב, לצחוק ולהתרגש.

ילדת כוכבים

כולנו רוצים להיות כמוה, מיוחדים, "כל הורה רצה שתהיה לו בת כמוה, וכל מורה רצה תלמידה כמוה", כולנו היינו מעריצים ושונאים אותה בו זמנית. היא זיהתה את מה שהבני האדם זקוקים לו ביותר והיא העניקה אותו לאחרים, תוך כדי מעניקה אותו לעצמה – תשומת לב, אהבה, הכרה.

בסופו של דבר, ההתנהגות של ילדת-כוכבים מובילה לחרם נגדה. אף אחד לא מוכן לקבל את העובדה שילדת-כוכבים מעודדת גם את הקבוצות היריבות, שרה את ההמנון הלאומי בגרסה משלה ובכלל, את כל המוזרויות השונות שלה. אולם, מתוך הערצה והערכה לאומץ, לשונות ולמי שהיא, ליאו מתאהב בילדת-כוכבים, וגם היא בו. הם מבלים יותר זמן ביחד, מחזיקים ידיים במסדרון, נפגשים בין שיעורים, אחר הצהריים ובהפסקות במין סנוור מאהבה, עיוורון שמחזיק את ליאו בידיים ולא עוזב. ואחרי זמן מה, כשליאו מביט סביבו הוא מבין פתאום שכולם, חוץ מהחבר הכי טוב שלו קווין וילדת-כוכבים מתעלמים ממנו, שהחרם על ילדת-כוכבים משפיע גם עליו. והוא, שלא מסוגל להתמודד עם החרם ואי ההכרה, אומר לילדת-כוכבים שהיא צריכה להתחיל להיות כמו כולם, ופחות מי שהיא.

אז בדיוק ככה, ילדת-כוכבים נעלמת. במקומה סוזן (שזהו שמה האמיתי), עוד פרצוף בקהל, עוד אחת מכולן, מופיעה. היא מתחילה להתנהג, להתלבש, להתאפר, לדבר ולצחוק כמו כולן. ליאו מאושר וגאה ברגעים הראשונים, אבל החרם על ילדת-כוכבים לא מפסיק, אלא נעשה גרוע יותר. והמחשבות שלי קודחות, מחשבות שמתחילת הספר ועד סופו חוזרות על עצמן בראש שלי – ילדת-כוכבים היא מי שליאו התאהב בה, לא סוזן. ילדת-כוכבים היא בדיוק מה שכולם היו צריכים. הם היו צריכים את השינוי הזה, את ההרגשה הקלילה. היא הייתה כמו אבקת קסמים שנחתה על כולם בלי שהם שמו לב, ולאט לאט הם התחילו להשתנות, לרחף, לחייך, לשים לב לכל מה שטוב בעולם. בדיוק כמוה. לאט לאט "כולם" הפכו לעשרות, מאות, אינדיבידואלים שונים, לכאלו בעלי מוזרויות משלהם, "כולם" הפסיקו לפחד להיות שונים והתחילו להיות עצמם.

"התבוננתי בגוף חסר הייחוד, שהיה פעם כלל תלמידי בית הספר, מתפרק למאות גופים נפרדים בעלי אישיות נפרדת. היה נדמה שאפילו שם הגוף 'אנחנו' נסדק ומתפרק לחתיכות."

ככל שאני או ליאו, או כל השאר מסביב ניסו להבין מי היא ילדת-כוכבים, רק התבלבלנו יותר. מה שהבנתי בסופו של דבר, זה שילדת-כוכבים ניזונה מהאנחנו, מכל מי שמסביבה. היא מבטאת את כל התכונות שעצורות בכל אחד ואחד מאיתנו, הרצונות הילדותיים ששואפים רק לשמוח. היא עשויה ממשהו קדום יותר, היא האדם נטול האגו שמרשה לעצמו להיות עצמו. האדם שלא אכפת לו מה האחרים חושבים, אבל מאוד אכפת לו מה אנשים מרגישים. היא עשויה מטוב בלבד, מאי אנוכיות. היא חסרת הגדרה ומלאת הגדרות באותה העת.

ומתישהו בין התקופה שבה ליאו מרגיש חסר אונים לגבי החרם על ילדת-כוכבים שגם משפיע עליו, לבין ההחלטה שלו לשנות אותה, אני נתקלת בקטע הזה שאני מרשה לעצמי לצטט ישירות שוב:

אתה יודע, יש מקום שכולנו מבקרים בו למרות שאנחנו לא חושבים על זה, אנחנו בקושי מודעים לו, וזה נמשך פחות מדקה ביום. אצל רובנו זה קורה בבוקר. זה הרגע הזה, השניות הספורות שבהן אנחנו יוצאים מהשינה, אבל עוד לא לגמרי ערים. במשך השניות הספורות האלה אנחנו משהו פרימיטיבי יותר ממה שאנחנו עומדים להיות. רק עכשיו התעוררנו משנתם של אבותינו הקדומים ביותר, ומשהו מהם ומעולמם עוד נאחז בנו. במשך השניות המעטות האלה אנחנו לא מהוקצעים, לא מתורבתים. אנחנו לא האדם שאנחנו מכירים, אלא יצורים הקשורים יותר לענף העץ מאשר למקלדת המחשב. אנחנו חסרי הגדרה, חסרי שם, טבעיים, מתנדנדים בין מה שהיה ומה שיהיה, הראשן שלפני הצפרדע, הזחל שלפני הפרפר. במשך רגעים מעטים אנחנו מה וכל מי שיכולנו להיות. ואז אנחנו פוקחים את עינינו והיום לפנינו ואז אנחנו הופכים להיות עצמנו.

זה לא נאמר באופן ברור, אפילו לא בהקשר לילדת-כוכבים אבל אני מבינה שזו בדיוק ההגדרה של ילדת-כוכבים. זו הפסקה שמסכמת את החומר שממנו היא עשויה, וכאן ג'רי ספינלי חושף את כל המהות של מה שנמצא בין השורות בספר. ואכן, ממש בסוף הספר, הטענה שלי מוכחת.

הכוכבים סיפקו את המרכיבים שמהם נוצרנו, האלמנטים הבראשיתיים. אנחנו עשויים מחומר כוכבים. מדי פעם מגיע מישהו שהוא קצת יותר פרימיטבי מכולנו, קצת יותר קרוב להתחלה שלנו, קצת יותר מחובר לחומר שממנו אנחנו עשויים.

וזוהי ילדת-כוכבים. מחוברת לחומרים שמהם בני האדם עשויים, מקשיבה לשקט המופתי של העולם שבחוץ ולא לרעש שמתחולל בתוכה. חסרת הגדרה, פרימיטבית, משנה עולמות, מיוחדת, פרועה.

ערכה לילדת כוכבים

תגובה אחת

  1. מרגש וחכם, זהר. ילדת כוכבים בעצמך

    אימשל בתאריך הגב

להגיב על אימשל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>