Studied at האוניברסיטה של החיים

לפני שלושה ימים נבחנתי בבגרות האחרונה שלי. זו הייתה בגרות בביוכימיה, הידע שלי במקצוע היה בין כמעט סביר לדל מאוד, ומהרגע שהתחלתי ללמוד לבחינה רק חיכיתי שהיא תסתיים. כמו בכל בחינה אחרונה של השנה, חיכיתי לרגע שאני אהיה חופשייה לקטוף פרחים, לצייר ולצפות בסיילור מון עם החבר שלי עד אור הבוקר. בדיעבד הבנתי שמתקרבים אליי בצעדי ענק רגשות וחוויות שאני חוששת מהן מאוד, שכולן כלולות ביציאה המיוחלת שלי מעולם הילדות לעולם הבגרות. כמו תמיד העדפתי לדחות את הדאגה הזו לאחר כך, לחצות את הגשר כשאגיע אליו. והנה אני עכשיו, כבר 3 ימים לתוך 'ההתחלה של חיי האמיתיים' שחיכיתי לה כנראה מאז כיתה ג', מסכמת את תובנותיי:

תמיד הייתה לי מחשבה שהדבר היחיד שמונע ממני חופש ויצירתיות הוא בית הספר. אני מתקשה לתפקד בין הרבה משימות בלי להתפרק, וזקוקה להרבה שעות שינה ביום (הרבה יותר ממה שאי פעם תצליחו לנחש, אני לא אתרברב יותר מדי אבל לפעמים אני ישנה מ 2 בלילה עד 2 בצהריים ואחר כך נכנעת לעוד סיבוב של שינה בין ארבע אחה"צ לשמונה בערב). אני גם בוגרת מגמה טכנולוגית ובעלת נפש הומנית, ככה שקשה לי לתמרן בין התחביבים שלי ללימודים. כל פעם שהתחלתי לצייר להנאתי, או כל פעם שרציתי ללמוד לנגן משהו, לקרוא או לעשות משהו מרגש ויצירתי עם עצמי נתקלתי באותה גדר של מטלות לימודיות שנערמות ומפרידות ביני לבין הרצונות שלי.

מהר מאוד בית הספר הפך עבורי מחוויה לימודית ומקור ידע, למכשול שרק מפריע לי לממש את עצמי. אם תבקשו ממני לתאר לכם את שגרת חיי בין אמצע בית הספר היסודי לתחילת התיכון אני כנראה לא אגיד שום דבר מעניין. כל מה שאני זוכרת זה שהייתי חוזרת הביתה והשעות היו נעלמות; הייתי שוכבת במיטה בשעמום ובדכאון ברגע שהשמיים התחילו להפוך לכחולים כהים (בין ארבע לשבע, תלוי בעונה) הייתי נרדמת בידיעה שאני צריכה לאגור כוחות לאחרי כן, כשאתעורר מאוחר לקראת הלילה ואתחיל ללמוד לאיזה מבחן. מדי פעם ניסיתי לתמרן בין תחביבים לבין בית הספר אבל זה פשוט לא עבד מרוב תשישות שגרתית, והמסגרת החינוכית שהייתה אמורה לשנות לי רק בשעות הבוקר הפכה להיות הדבר היחיד בחיי והדבר היחיד שאני קמה עבורו בבוקר, וגם זה רק כי אני חייבת.

מהר מאוד גם התחלתי לא לקום בבוקר לבית הספר: כבר ביסודי הייתי שיאנית החיסורים והאיחורים כי פשוט לא יכולתי לסבול עוד יום כשאני כלואה בשגרה האפורה והמדכאת שקוראת לעצמה מוסד חינוכי. כשהמשכתי לחטיבה חוסר הרצון לתפקד במסגרת הלימודית רק הפך לקיצוני יותר עד שבהמשך הוצפתי ברגשות שליליים וחוויתי חוויות נוראיות יותר מפעם אחת.

מה שקרה בסופו של דבר זה שעכשיו אני בת 18 ולא נשאר לי שום דבר מהתקופה הארוכה הזו חוץ מתעודת בגרות: את כל הקשרים החברתיים שלי איבדתי בשנתיים האחרונות כשהפסקתי להגיע ללימודים. בגלל שהפסקתי להגיע ללימודים פספסתי הרבה חומר ולא מיציתי את עצמי בבגרויות (את מה שכן למדתי דרך אגב עשיתי לרוב בעזרת ערוץ היוטיוב של ערוץ חינוכית, תודה לאל שהוא קיים), שעם הזמן כבר איבדתי את הרצון בלהצליח בהן או את העניין בידע שמאחוריהן.

כמובן שגם לעובדה שבחרתי ללמוד מגמה ריאלית בתיכון שכולו ריאלי הייתה השפעה נרחבת על האושר והמיצוי העצמי שלי: בתקופה שלפני התיכון נהגתי לחשוב שיש לי סיכוי רק אם אלמד משהו גדול מדעי ומשמעותי, אבל ככל שהתבגרתי הסתכלתי מסביבי וראיתי ילדים מוצלחים לא פחות ממה ששאפתי אליו שפשוט נהנו מהתקופה הזו, שלמדו מה שהם אהבו ומצאו דרך להאיר את השהות שלהם במוסד החינוכי, בזמן שאני הייתי מתוסכלת כל כך מחומר שבכלל לא דיבר אליי.

בית ספר זה חרא

אם להיות כנה אפילו גיליתי שהדברים הטובים ביותר קרו לי בתקופות שלא הייתי בבית הספר: יצאתי לחופשות קיץ בלתי נשכחות שבהן היה לי חופש יצירתי לקרוא ספרים ולמלא מחברות בציורים, הכרתי את החבר שלי והחבר הכי טוב שלי וביליתי איתו ימים בלתי נשכחים, טסתי לארצות רחוקות וחשבתי מחשבות משמעותיות.

אני לא בטוחה מה אני מנסה להגיד, אבל אני חושבת שההפסד הגדול שלי מתקופת הלימודים הוא לא אשמתה של מערכת החינוך בלבד. אני חושבת שהזמן שבוזבז על מרירות ותסכול במקום על הנאה ומיצוי מלא של עצמי ושל הנעורים שלי נובע פשוט מהפרספקטיבה הקבועה שמשהו יכול למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. כמובן שאם אני אראה בבית הספר מכשול שמונע ממני לחיות את החיים, אני לא אעשה עם עצמי כלום ואגיע לגיל 18 בתחושה שרק עכשיו החיים אמורים להתחיל, שתלווה בהמון אכזבה כששום דבר לא ירגיש שונה. היום אני מבינה שהחיים שלי התחילו ממש מזמן, שלא הייתה יריית פתיחה שסימנה את ההתחלה שלהם והם פשוט התגבשו והם מכילים בתוכם המון חיים של אחרים. ההחלטות שלי היו בעלות משמעות גם כשהייתי בת ארבע, בדיוק כמו שיש להן משמעות היום.

אני חושבת שעדיף לראות את החיים כסרט נע שכולל בתוכו תקופות שאמורות לחפוף אחת את השנייה: מבחנים לא אמורים להפריע לי ליצור, והלימודים או כל דבר אחר לא אמורים למנוע ממני הנאה.

היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר מורכבות מהרבה תווים שחופפים אחד את השני ואם היו מנגנים אותם בנפרד הן לא היו יצירות מוזיקליות, ואני מעדיפה להיות יצירה מוזיקלית עד כמה שאני יכולה, אני רק צריכה לעבוד קצת על הסנכרון בין הנגנים אבל בסוף אני כנראה אהיה בסדר.

קולאג' בכותרת ואיור: ליאור בר נוי.

תגובה אחת

  1. יופי של טקסט! מוחא כפיים :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>