בין אם ימי בית הספר היו מהנים עבורכם ובין אם לא, אין ספק שיש דברים מסוימים שיכולים ליצור אצלכם תחושות געגועים ונוסטלגיה לתקופה ההיא: זו יכולה להיות מוזיקה וזו יכולה להיות פעולה אקראית לגמרי כמו כתיבה במחברת או ציפייה לחבר שיבוא לאסוף אתכם מהבית, כל אחד מאלה עלול לגרום לכם לשקוע בזכרונות, גם אם הם לא כל כך רחוקים.

בהשפעת הדברים שנאמרו החלטתי ליצור מיקס שמאגד את תחושות התסכול, הזעם, ההתרגשות, האהבה והבדידות שמשותפות לדעתי לכל מי שבילה חלק נכבד מחייו במוסד הזה. שמיעה מהנה!

קרדיט תמונות: internet k-hole

The post אודה לבית הספר appeared first on פרברים.

ידעתי כל הזמן שאני עושה משהו לא נכון. מעולם לא שאפתי ללמוד מקצוע שדורש תעודת בגרות מטורפת, והיה לי ברור שלא רק שאני משקיעה את תקופת התיכון שלי בתוצר לא ממשי, אלא שאני משקיעה בהפך מכל מה שיכולתי לשאוף שיהיה לי. לא הצלחתי לאזור את האומץ כדי להוריד רגל מהגז (להתפשר גם על פחות מ-96), ולהתחיל להגשים את החלומות שלי. וכצפוי, במקום עם אוסף של חוויות מעלות חיוך מתקופה יפהפייה של התנסויות ראשונות ולילות שישי מרגשים, יצאתי מהתיכון עם רשימת ציונים שהיא אמנם מרשימה ביותר, אבל בזה זה נגמר.

אבל בדיעבד קל לתת ביקורת. באופן לא מפתיע בכלל, עם כל החרטה הזאת הצלחתי להזדהות בכנות רק אחרי שהחזקתי את ה- 97 במתמטיקה ביד. בפנים, ידעתי שבשביל להמשיך הלאה אני צריכה את הציונים האלה ואת מה שהם מסמלים בשבילי, ואחרי הכל, יצאתי מהתיכון גם עם ביטחון עצמי עצום, ולראשונה עם התחושה שאני באמת שווה משהו. דרך הלמידה המתישה לבגרות בתנ"ך למדתי שאני מסוגלת להתעלות הסיפוקים המידיים בשביל סיפוקים גדולים יותר, דרך האימונים לבגרות בספורט למדתי לא לוותר לעצמי, דרך המעבר מארבע לחמש יחידות מתמטיקה (שלקח לי חופש גדול שלם) הבנתי שכשאני משקיעה את כל היכולות שלי במשהו אני בלתי מנוצחת. ובשיא העבודה האינטנסיבית ללא רגע של חופש, ועם תעודת ההצטיינות היתרה ביד, הצלחתי להפנים עד כמה האופי שלי חזק, עד כמה אני יכולה ומסוגלת, ועד כמה כל רגשי הנחיתות הם לא באמת נחיתות ממשית, אלא בסך הכל רגשות, שיכולים להיחלש ואפילו לעבור.

ובסיום התיכון, כשהמרוץ האינסופי נגמר, יכולתי באמת להעריך את החופש. הנחתי את הגביע באחת המגירות, והצלחתי לפנות לעצמי זמן להירגע ולחשב את המסלול מחדש. המשימה הבאה ברשימה הוגדרה כללמוד להיות ממוצעת, ולהמשיך לשפץ את הערך העצמי הפנימי שרק התחלתי לבנות. עדיין לא השלמתי את החוויות החסרות שרציתי לקחת איתי מהתיכון, אבל אני לא באמת לחוצה לגבי זה.

כי האמת היא שהזמן הוא אין סופי, וכל חוויה שלילית או לא מספקת היא גם התמודדות, שכנראה הכרחית כדי להתפתח. ההזדמנויות להגשים את החלומות שלנו לא באמת נגמרות בסיום התיכון, או אחרי הצבא או בסוף האוניברסיטה. על כל חוויה שנראה לנו פספסנו, יכול להיות שעמוק בפנים הרווחנו משהו גדול יותר. וגם אם לא, יכול להיות שלא היינו מספיק בשלים בשביל שהיא תהיה הדבר המתאים והנכון. תמיד אומרים ש"החיים כבר התחילו", אבל בעצם, אין דרך נכונה לעבור את תקופת התיכון, ואין בנק חוויות שצריך לאסוף לרזומה כדי להתבגר כמו שצריך. ובשביל הדברים שלא הספקתי, ושאתם לא הספקתם – תמיד יהיה מחר כדי להשלים.

אני מציעה לכם לחפש תמיד את הסיבות שגרמו לכם לבחור את הבחירות שבחרתם, כי שם טמונות המשמעויות לדברים שחשובים לכם באמת.

The post ההזדמנות שבפספוס appeared first on פרברים.

תמיד הייתה לי מחשבה שהדבר היחיד שמונע ממני חופש ויצירתיות הוא בית הספר. אני מתקשה לתפקד בין הרבה משימות בלי להתפרק, וזקוקה להרבה שעות שינה ביום (הרבה יותר ממה שאי פעם תצליחו לנחש, אני לא אתרברב יותר מדי אבל לפעמים אני ישנה מ 2 בלילה עד 2 בצהריים ואחר כך נכנעת לעוד סיבוב של שינה בין ארבע אחה"צ לשמונה בערב). אני גם בוגרת מגמה טכנולוגית ובעלת נפש הומנית, ככה שקשה לי לתמרן בין התחביבים שלי ללימודים. כל פעם שהתחלתי לצייר להנאתי, או כל פעם שרציתי ללמוד לנגן משהו, לקרוא או לעשות משהו מרגש ויצירתי עם עצמי נתקלתי באותה גדר של מטלות לימודיות שנערמות ומפרידות ביני לבין הרצונות שלי.

מהר מאוד בית הספר הפך עבורי מחוויה לימודית ומקור ידע, למכשול שרק מפריע לי לממש את עצמי. אם תבקשו ממני לתאר לכם את שגרת חיי בין אמצע בית הספר היסודי לתחילת התיכון אני כנראה לא אגיד שום דבר מעניין. כל מה שאני זוכרת זה שהייתי חוזרת הביתה והשעות היו נעלמות; הייתי שוכבת במיטה בשעמום ובדכאון ברגע שהשמיים התחילו להפוך לכחולים כהים (בין ארבע לשבע, תלוי בעונה) הייתי נרדמת בידיעה שאני צריכה לאגור כוחות לאחרי כן, כשאתעורר מאוחר לקראת הלילה ואתחיל ללמוד לאיזה מבחן. מדי פעם ניסיתי לתמרן בין תחביבים לבין בית הספר אבל זה פשוט לא עבד מרוב תשישות שגרתית, והמסגרת החינוכית שהייתה אמורה לשנות לי רק בשעות הבוקר הפכה להיות הדבר היחיד בחיי והדבר היחיד שאני קמה עבורו בבוקר, וגם זה רק כי אני חייבת.

מהר מאוד גם התחלתי לא לקום בבוקר לבית הספר: כבר ביסודי הייתי שיאנית החיסורים והאיחורים כי פשוט לא יכולתי לסבול עוד יום כשאני כלואה בשגרה האפורה והמדכאת שקוראת לעצמה מוסד חינוכי. כשהמשכתי לחטיבה חוסר הרצון לתפקד במסגרת הלימודית רק הפך לקיצוני יותר עד שבהמשך הוצפתי ברגשות שליליים וחוויתי חוויות נוראיות יותר מפעם אחת.

מה שקרה בסופו של דבר זה שעכשיו אני בת 18 ולא נשאר לי שום דבר מהתקופה הארוכה הזו חוץ מתעודת בגרות: את כל הקשרים החברתיים שלי איבדתי בשנתיים האחרונות כשהפסקתי להגיע ללימודים. בגלל שהפסקתי להגיע ללימודים פספסתי הרבה חומר ולא מיציתי את עצמי בבגרויות (את מה שכן למדתי דרך אגב עשיתי לרוב בעזרת ערוץ היוטיוב של ערוץ חינוכית, תודה לאל שהוא קיים), שעם הזמן כבר איבדתי את הרצון בלהצליח בהן או את העניין בידע שמאחוריהן.

כמובן שגם לעובדה שבחרתי ללמוד מגמה ריאלית בתיכון שכולו ריאלי הייתה השפעה נרחבת על האושר והמיצוי העצמי שלי: בתקופה שלפני התיכון נהגתי לחשוב שיש לי סיכוי רק אם אלמד משהו גדול מדעי ומשמעותי, אבל ככל שהתבגרתי הסתכלתי מסביבי וראיתי ילדים מוצלחים לא פחות ממה ששאפתי אליו שפשוט נהנו מהתקופה הזו, שלמדו מה שהם אהבו ומצאו דרך להאיר את השהות שלהם במוסד החינוכי, בזמן שאני הייתי מתוסכלת כל כך מחומר שבכלל לא דיבר אליי.

אם להיות כנה אפילו גיליתי שהדברים הטובים ביותר קרו לי בתקופות שלא הייתי בבית הספר: יצאתי לחופשות קיץ בלתי נשכחות שבהן היה לי חופש יצירתי לקרוא ספרים ולמלא מחברות בציורים, הכרתי את החבר שלי והחבר הכי טוב שלי וביליתי איתו ימים בלתי נשכחים, טסתי לארצות רחוקות וחשבתי מחשבות משמעותיות.

אני לא בטוחה מה אני מנסה להגיד, אבל אני חושבת שההפסד הגדול שלי מתקופת הלימודים הוא לא אשמתה של מערכת החינוך בלבד. אני חושבת שהזמן שבוזבז על מרירות ותסכול במקום על הנאה ומיצוי מלא של עצמי ושל הנעורים שלי נובע פשוט מהפרספקטיבה הקבועה שמשהו יכול למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. כמובן שאם אני אראה בבית הספר מכשול שמונע ממני לחיות את החיים, אני לא אעשה עם עצמי כלום ואגיע לגיל 18 בתחושה שרק עכשיו החיים אמורים להתחיל, שתלווה בהמון אכזבה כששום דבר לא ירגיש שונה. היום אני מבינה שהחיים שלי התחילו ממש מזמן, שלא הייתה יריית פתיחה שסימנה את ההתחלה שלהם והם פשוט התגבשו והם מכילים בתוכם המון חיים של אחרים. ההחלטות שלי היו בעלות משמעות גם כשהייתי בת ארבע, בדיוק כמו שיש להן משמעות היום.

אני חושבת שעדיף לראות את החיים כסרט נע שכולל בתוכו תקופות שאמורות לחפוף אחת את השנייה: מבחנים לא אמורים להפריע לי ליצור, והלימודים או כל דבר אחר לא אמורים למנוע ממני הנאה.

היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר מורכבות מהרבה תווים שחופפים אחד את השני ואם היו מנגנים אותם בנפרד הן לא היו יצירות מוזיקליות, ואני מעדיפה להיות יצירה מוזיקלית עד כמה שאני יכולה, אני רק צריכה לעבוד קצת על הסנכרון בין הנגנים אבל בסוף אני כנראה אהיה בסדר.

קולאג' בכותרת ואיור: ליאור בר נוי.

The post Studied at האוניברסיטה של החיים appeared first on פרברים.