הרוח העולה

לפני מספר ימים ראיתי את סרטו החדש (וככל הנראה גם האחרון לפני פרישתו) של הייאו מיאזאקי, "הרוח העולה", בפסטיבל הקולנוע הישראלי בירושלים. מיאזאקי הוא יוצר סרטי אנימציה יפנים, ואחד מיוצרי הסרטים הגדולים בעולם. בין סרטיו: "המסע המופלא" שזכה בפרס אוסקר, "הטירה הנעה" ו"השכן הקסום שלי טוטורו".

הסרט (המבוסס על סיפור אמיתי) מגולל את סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס מטוסים יפני, שתכנן את רוב מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השנייה. הסרט מתחיל בילדותו של ג'ירו, שחלומו הוא להטיס מטוסים, אך הוא יודע שלא יוכל לעשות זאת בשל ראייתו. בעקבות חלום שבו הוא פוגש מהנדס מטוסים איטלקי הוא מחליט לעצב מטוסים במקום להטיס אותם. חייו של ג׳ירו ממשיכים בלימודים, אוניברסיטה ועד לעבודה בחברת מטוסים.

אחד האירועים ההיסטוריים שמוצגים בסרט היא רעידת האדמה הגדולה בקנטו ב-1923, בה פוגש ג'ירו את נאוקו החולנית, כשהוא עוזר לה ודודתה לאחר רעידת האדמה. תוך כדי הסיפור ומאבקו של ג'ירו להגשמת חלומו, הוא מתאהב בנאוקו ונושא אותה לאישה. כמו אהבתו למטוסים, אהבתו של ג'ירו לנאוקו נמשכת כמעט לכל אורך הסרט, וגם היא מושפעת מהרוח, שמביאה אותה אליו כל פעם מחדש, ומפגישה ביניהם שנים לאחר תקרית רעידת האדמה.

הרוח העולה

עם כל המועמדויות לפרסים והביקורות (שרובן משבחות, וחלקן פחות) ברור מאוד שהסרט מציג דמות שנויה במחלוקת. מטוסיו של ג'ירו הוריקשי נטלו חלק מרכזי בהפצצות רבות של ארה"ב במלחמת העולם השנייה, וכן גרמו נזק באופן עקיף ליפן, עם הטלת פצצות האטום של ארה"ב על הירושימה ונגסאקי. בסוף הסרט ג'ירו מגלה כי מטוסיו, ובמיוחד מטוסו הספציפי עליו עבד במשך שנים רבות "זירו", נוצלו לשם מלחמה ונזק, בניגוד לחלומו להטיס אנשים ולטוס בעצמו. הרבה אנשים בכלל, וביפן בפרט, רואים את ג'ירו כאחד שבנה מכונות הרג ומסרבים לקבל את האפיון החיובי והטוב של מיאזאקי. לפיהם ג'ירו היה אחראי למוות וחורבן, ולהשוות לו קונוטציה חיובית – להראות אותו כאדם שהתאהב ואיבד, שעזר לזולת, שרצה להיות קרוב לרוח ולשמיים, זה דבר אי מוסרי.

קראתי ביקורות שאומרות כי מיאזאקי לא היה צריך לרדת להיסטוריה כל כך רגישה, שאולי היה מוטב לו המציא דמות בדיונית שפשוט רצתה להטיס מטוסים. לדעתי, אם היה עושה זאת אולי הבעייתיות הייתה נעלמת אבל יחד איתה גם הקסם שבסיפור. מיאזאקי אמר בראיון כי יש לו רגשות מעורבים על המלחמה, וניתן לראות זאת באופן מאוד ברור גם ביצירתו: הוא מראה שלכל דבר יש שני צדדים, ושלא הכל שחור ולבן. התהייה האם לאהוב את הדמות או לא שמתעוררת אצלנו הצופים לאחר שהסרט נגמר והכתוביות רצות, מראה את רגשותיו החצויים של היוצר.

בסרט הנפלא הזה הקושי הוא זה שמרגש, שמעורר את החשיבה. התובנה העיקרית שלי היא שיש הרבה מעבר לבן אדם שפעם בהיסטוריה המטוסים שלו הזיקו להרבה אנשים. מטוסיו הנפלאים של ג'ירו נהפכים לנשק הרסני, בניגוד לרצונו, והאפקט של לראות את חלומו מתגשם ואז נשבר הוא זה שעושה את הסרט, שגורם לי להבין שיש משהו מעבר להגשמת החלום. לכל אלו שקראו למיאזאקי תיגר, שביקשו להחרים את הסרט, אני אומרת שהם לא מבינים את היופי שבקונפליקט. היופי באומנות היא העמדות השונות, איך שכל אחד יכול לפרש את מה שמלפניו בדרך אחרת. מיאזאקי מצליח ביצירתו האחרונה להראות צדדים קשים ויפים, והכל באנימציה ששובה אותך, ביופי ובפשטות – ברוח, שיכולה לקחת את האדם לכל מקום במהלך חייו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>