תאורה וצבעים
באופן טבעי וכמעט בלעדי יש לבוקר גוונים וקרני שמש משלו. אלו שעות בתוליות של יום שעוד לא התחיל, של מכוניות, מדרכות, אספלט ועמודים שהשמש החזקה של השעות הבאות עוד לא צרבה בהן אחרי הלילה הקריר. התאורה היא תאורת רחוב כתומה עמומה שמשתלבת עם שמיים שמחליפים צבעים בתדירות גבוהה. בפחות מחצי שעה הכל יכול להפוך מחושך מוחלט ללובן טהור, סטרילי. פלטה שלמה נעימה לעין ולתחושה.

"בדידות" של בוקר
זו לא בדיוק בדידות כי רובנו חולקים אותה ושותפים לה. היא מורכבת מהאיטיות והישנוניות, יחד עם הרחובות שעדיין מעט שקטים או רק מתחילים להיות סואנים, המבטים העייפים וקורי השינה שמקשטים אותם (אלא אם שטפתם פנים) והרצון של כולם ללא יוצא מן הכלל לחזור למיטה ולבגדים הנוחים, להתכסות בשמיכה ולהפליג שוב למחוזות החלום. ולמרות המשותף לכולם זו עדיין "בדידות" שאנו חווים עם עצמנו. גם במקום כמו האוטובוס בדרך לעבודה, שמלא באנשים כמעט עד אפס מקום, יש מין שקט כזה רדום של בוקר. אני מתחברת לאוזניות ולמוזיקה, מרכיבה משקפי שמש ושוקעת בעייפות של יום שעוד לא התחיל.

פלייליסט של בוקר
יש בקרים שאני פשוט לא מצליחה לבחור שיר שיתאים לאווירה ולא יצרום לי באזניים, ויש בקרים שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לשמוע, ולרוב אלה אותם השירים שפשוט מתאימים בדיוק.

בניתי פלייליסט בוקר אולטימטיבי, שירים נעימים שמעלים חיוך להתחלה טובה של היום. הקשיבו לו בדרך שהאוטובוס נושא אתכם בה, בזמן ההליכה שלכם לבית הספר, או סתם כשאין לכם חשק לקום מהמיטה החמימה.

The post שלושה דברים של בוקר appeared first on פרברים.

קשה מאוד לחשוב על ביקורת כששומעים את המוזיקה של הלייבל הלונדוני PC Music, בעיקר כי הגוף שלנו עסוק באחת משתי הפעולות הבאות:

1. חוויה אופורית-אקסטטית שנעה בין רצון עז לרקוד לבין סתם שמחה עילאית על כך שנוצר דבר שחוגג את עצמו ובערך כל דבר אחר בעולם.
2. רצון עז להקיא, לברוח ולהרוס את המחשב, האוזניות והרמקולים ולהשמיד את מי ששלח לכם את הלינק ועוד דברים בהישג יד כי אתם לא מבינים למה צריך את הקקפוניה הפופית הזו שנשמעת כאילו אין בה שמץ של יצירתיות פשוט עומס לא הגיוני של צלילים.

תשומת הלב שלנו לרוב נמשכת למקומות בהם קיימת מחלוקת, בעיקר כזו שקיימת רק בשני קצוות: מעריצים נלהבים אל מול מתנגדים חריפים. יכול להיות שזו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתחילים להיחשף למוזיקה הזו, כל אחד ודעתו הנחרצת עליה. המוזיקה של הלייבל בינתיים זכתה לכינוי Bubblegum Bass כמונח מטריה למפיקים נוספים שמוציאים מוזיקה דומה אבל לא דרך הלייבל האקסלוסיבי, בעיקר כי נראה שמדובר בהצגה של בן אדם אחד (וכמה נספחים): A. G. Cook, מקים הלייבל, וחברים עושים ביחד חלטורה מעולם הפופ.

שלא תטעו, החלטורה לא נגמרת בחיקוי מוגזם של המוזיקה, אפשר למצוא יחסים חתרניים וביקורת בערך בכל דבר שהלייבל הזה עושה: החל מהמוזיקה והפרקטיקות שבה, דרך שמות המפיקים ועד דרך ההפצה. גם אם לא נשארתם או שלא היה לכם אכפת מספיק כששמעתם אותה בפעם הראשונה, השורות האיקוניות שחוזרות על עצמן באופן רפטטיבי ומלודיות מתוקות כאילו היו עשויות מסכרין ידבקו לכם לראש ויתחילו להעלות לכם מחשבות די מוזרות על אהבה, צרכנות והיפר-מציאות.

למשל, משהו מטריד קורה כשמנסים לקחת את המוזיקה ברצינות: אם ממש מקשיבים (אבל ממש ממש מקשיבים) ל"Wannabe" (השיר המצורף למעלה), הסינגל הראשון והיחיד של Lipgloss Twins שכולל את השורה האיקונית: "I don't wanna be a twin / I just wanna fit in", מתחילים לתהות: מה אם לא מדובר בתאומים במובן הביולוגי, אלא בכל צורכי התרבות הפופולרית בעולם הראשון והפריבילגי? האם השיר מציג תודעה רחבה הרבה יותר, נראטיב גדול הרבה יותר משני אנשים שנגזר עליהם להיות זהים? הוידאו שמלווה את הסינגל באתר הייעודי לו כנראה די מאשש את התהייה עם עוד שורה מבלבלת במיוחד: "my genes are ripped", מה זה אומר בכלל? אולי זו דרך להסוות, לבלבל ולקשר בין גנים וג׳ינסים?

אין רצון אמיתי לגשת לבעיות ליריות כאלו כשמונח לפניך שיר שבמשך לא יותר משתי דקות מצליח לתזז בין פופ, ברייקור ואלמנטים של ג׳יי-פופ ומוזיקת רייב מהניינטיז – כור היתוך שקיים ברבים משירי באבלגאם באס. כמובן שאפשר למצוא עקבות של דברים נוספים: הגאראז׳ והגריים הבריטיים (שמשפיעים באופן שונה כמעט על כל דבר שקורה בסצינה האלקטרונית של לונדון), היורודאנס והפופ קוריאני, ואם להכליל, פחות או יותר כל דבר שקרה בתחילת שנות ה-2000 או סוף שנות ה90, אפילו אוונסנס.

באופן רחב יותר אפשר לראות את הבאבלגאם באס כהתפתחות של המוזיקה האלקטרונית המקסימליסטית, כדוגמת המוזיקה שראסטי והאדסון מוהוק יצרו לפני כן. אך הבאבלגאם באס נשען על המקום בו ה"אקזוטיקה" (לא מדובר בדברים אקזוטים באמת אלא ביטוי לנקודת המבט האמריקאית בה הכל הוא הזר המוחלט לתרבות שלה) כבר נכסה לעצמה גינונים מערביים ומסחריים מאוד כמו היורודאנס, הג׳יי-פופ והקיי-פופ.
למעשה נראה כאן ניכוס תרבותי מסדר שני: אמריקה עושה משהו שמשפיע על יפן לצורך העניין, ואז לונדוני כלשהו לוקח את הדבר המושפע כבר, זה שכבר עבר תהליך של התקרבות למערב. במקרה כזה הדימיון נהיה כל כך גדול עד שהמפיק הבריטי המסתורי SOPHIE, למשל, יכול להפיק שיר לKyary Pamyu Pamyu, סופרסטארית יפנית. הקשר בין השניים נראה לכאורה כמעט מקרי אולם מספיקה האזנה אחת כדי להבין איך נקשרו אחת בשני: מרוב השפעות הדדיות בין התרבויות השונות הגבולות בין דבר למשנהו מטשטשים באופן קבוע.

אבל לא רק גבולות הסאונד והאתסטיקה מתחילים להטשטש. גבול מסויים, אולי אפילו חומות של ממש שהיו פעם קדושות, בין מפיקים עצמאיים למפיקי על נופלות לנוכח הפעילות של חברי פיסי מיוזיק: האם אני באמת צריך את ליידי גאגא שעומדים מאחוריה שורה של מפיקים, יועצי תדמית, מעצבי בגדים והיא לוקחת לי כסף על שירי הפופ הלא מספיק אופוריים שלה (אין לי דבר אישי נגד גאגא, מבחינתי אפשר להחליף את שמה כאן בשמה של כל כוכבת פופ אחרת) כשיש לי את Hannah Diamond? סוויטי אמיתית עם שירים על אהבה, מראה נוצץ, הפקה מוזיקלית שנשמעת סופר מקצועית ובעיקר מוצעת לי בחינם? יש פן ממש חתרני בהפצת המוזיקה שלהם בחינם בכך שהיא יכול לשמש בקלות כתחליף מכל בחינה למוזיקת הפופ הגדול: זולה יותר, כיפית יותר, רקידה יותר ופשוט יותר בכל מובן אפשרי כנראה. הטקסטים השטחיים באופן מופגן שהאנה שרה הם בדיוק הסאבטקסט של מה ששבעת כותבי השיר של בריטני ספירס מצליחים להסוות בשיר אחד שלה (עוד פעם, שום דבר אישי נגד בריטני) רק שהאנה אמיתית יותר (או, אולי, הרבה פחות אמיתית) בכך שהיא מעמידה דברים על דיוקם, אין ניסיון לברוח, אין התחכמויות.

לא סתם אני תוהה האם האנה לא רק שלא אמיתית יותר, אלא הרבה הרבה פחות אמיתית מבריטני, ליידי גאגא או כל סופרסטארית אחרת שהיא מן הסתם פרי ידם של כמה עשרות אנשים (הרבה פעמים כולל אותן, כמובן). הפעילות של פיסי-מיוזיק וחבריהם לעיתים יכולה להתפרש כביטוי רדיקלי לסימולקרה עליה דיבר בודריאר: מציאות גדולה ושונה מזו שאנו רגילים לקבל מהלייבלים הגדולים (שעיסוקם גם ככה בלמכור לנו מציאות גדולה ושונה מזו שאנו חיים בה) ובדיוק מנסה לקבל את האסמכתא לדבר בשמם של החיים האמיתיים דרך מה שנראה כביטויים יוצאי דופן של יצירות פופ כנות ורדודות במיוחד שכביכול לא מנסות ליפות שום מציאות.

המוזיקה והאריזה הויזואלית שמותאמת באופן מוגזם לכל שיר הם אולי אחד מהשיאים של מה שבודריאר כינה ״האקסטזה של הקומוניקציה״ שמטרתה להפקיע את האדם מעצמו ולחבר אותו לזרם האקסטטי של הדימויים: מהכמות הלא הגיונית של ההשפעות שהם רפרנסים אינסופיים כמעט לכל דבר שהתרבות הפופולרית נגעה בו, דרך האתרים הייעודיים לכל השירים ועד אפרופריאציות משונות בשמות השירים ואפילו האמנים: Tielsie המפיק הצרפתי שלוקח את שמו כמובן מלהקת ה-rnb הקלאסית TLC, או kane west שלא נראה לי ראוי להסביר מהיכן לקח את שמו. ל-A. G. Cook יש שיר שנקרא Violets Are Blue, ששמו לקוח מאחד משירי האהבה המצוטטים ביותר בשפה האנגלית. הקאבר ל-EP של אנה קפריקס הוא רפרנס מובהק (ברמת הגניבה אפילו) לדובדבנים המפורסים של אחד מהמועדונים המפורסים באיביזה, הפאצ׳ה.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

למוזיקה עצמה לרוב אין עניין לחייב את עצמה לאידאלים הרגילים של היפה והמלודי שידועים לנו כחברה, עניינה העיקרי הוא בהסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות. למעשה, בתוך המוזיקה עצמה, יש פרקטיקה שחושפת לחלוטין את הזרמים החתרניים שמטרתם התחקות וייצוג מחדש: כמעט בכל שיר (אולי אפילו בכולם) חוזרת על עצמה מניפולציה מסויימת נורא על הקול – פיטצ׳ גבוה מהרגיל במהירות גבוהה מהרגיל. את המניפולציה הזו אנו מיישמים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים לחקות מישהו, בדרך כלל ממקום של זלזול והתנשאות.

אוניקה גם פועל/ת/ים תחת הבאבלגאם באס וגם כאן יש ניסיון לייצר מציאות אחרת. הפעם מגיעה דמות ששמה אוניקה שטוענת להיות החברה הכי טובה שלכם (כלומר, של כל מי ששומע אותה) ולקחת אתכם לטיול בין מקומות שמייצגים היפר-מציאות ושונות כמו פארקי מים, קניונים ופארקי שעשועים. את המיקס הכינו ל-DIS Magazine אשר ידוע בעיסוקיו האיזוטריים כביכול אשר קשורים באופן ישיר גם להיפר-מציאות ותרבות צריכה. את המיקס מלווה מעין מיצג אינטרנט שכולל רצף תמונות שמוביל אותנו באופן בלתי נמנע דרך אוסף דימויים. אי אפשר לחזור בו אחורה, רק להתקדם קדימה. המקומות האלו קדושים לקפיטליזם ולתרבות הצריכה בגלל שהם מתפקדים כמפקיעים הראשיים של האדם מעצמו וחיבורו לדבר גדול יותר שמאפשר לנו להיות מה שאנחנו רוצים להיות, או נכון יותר מה שהם מכרו לנו שאנחנו רוצים ועכשיו רוצים שנקנה, גם באופן מטאפורי וגם באופן ממשי.

ובכל זאת, הבאבלגאם והסימולקרה וגם הכיף מגיעים לשיאם עם QT, סינגל של סופרסטארית שנהייתה סופרסטארית עוד לפני שבכלל היו לה מעריצים. כמה סופרסטארית, אתם שואלים? מספיק כדי לקדם משקה אנרגיה שבכלל לא קיים. זהותה של קיוטי אינה ידועה, שכן האישה בצילום היח"צ, זו ששרה עם הפלייבק בהופעה של קיוטי בבוילר רום, הן שתי נשים שונות. אבל מאחורי המוזיקה עומדים המאסטרמיינדס של האסתטיקה: SOPHIE ו- A. G. Cook שפגשנו מוקדם יותר. הבחירה לעשות צחוק ממשקאות אנרגיה גם נראת תמוהה לכשעצמה אבל בחינת התפתחות המוזיקה האלקטרונית הפופולרית בשנים האחרונות מבהירה כמה דברים: ילדי דאבסטפ ומטאלקור (הקאלט-פולוארס של Skrillex כנראה) שותים מאנסטר כאילו היה משקה אלים להעצמת כח גברא, רד בול מתיימרים לייצג מספר אסטרונומי של דיג׳יים ומוזיקאים דרך האקדמיה שלהם, ובאופן כללי משקאות אנרגיה (בצורתם הקפיטליסטית המודרנית) הם מוצרי צריכה שממש קשורים באופן תרבותי לנערים של שנות ה-2000 ולכן זה מוצר שקל להדבק אליו על מנת להעביר תחושה קולקטיבית מסויימת למספר גדול של אנשים ואילו להשאיר קבוצות אחרות בחוץ, סוג של בדיחה פרטית. חוץ מזה, משקה אנרגיה הוא דימוי די מוצלח למוזיקה הזו: משונה, ממריץ ומלאכותי.

קשה להחליט במעט הזמן שהם פועלים אם מדובר בסנסציה שהיא כאן כדי להשאר או במין פארסה, גחמה רגעית של כמה סטודנטים לאמנות שפשוט מנסים להעביר את הזמן ולהזריק לעולם חלק מתפיסת העולם הנאו-מרקסיסטית שלהם בעידן הקפיטליזם המאוחר. ואולי זה בכלל לא משנה אם כל כך כיף לשמוע את זה ובכלל לא חייבים לחשוב על שום דבר אחר. יכול להיות שההישג המרשים ביותר של יוצרי הבאבלגאם באס הוא בכלל לא היכולת לערבב כל דבר שאי פעם השפיע עליהם לכדי תמהיל מוזיקלי משגע אלא היכולת למתוח ביקורת בצורה שהיא גם כיפית וגם לא טרחנית לאלו שאין להם עניין בכך, אלא פשוט רוצים להינות. ואולי זו אף הביקורת עצמה? בכל אופן עושה רושם שאין הם מנסים לאזן בין התרבותי, הנשגב ובין המכוער, המגוחך, אלא לטשטש ביניהם עד שלא ניתן לזהות מה הוא מה.

The post באבלגאם באס: עושים בלאגן בסדר appeared first on פרברים.

בין אם ימי בית הספר היו מהנים עבורכם ובין אם לא, אין ספק שיש דברים מסוימים שיכולים ליצור אצלכם תחושות געגועים ונוסטלגיה לתקופה ההיא: זו יכולה להיות מוזיקה וזו יכולה להיות פעולה אקראית לגמרי כמו כתיבה במחברת או ציפייה לחבר שיבוא לאסוף אתכם מהבית, כל אחד מאלה עלול לגרום לכם לשקוע בזכרונות, גם אם הם לא כל כך רחוקים.

בהשפעת הדברים שנאמרו החלטתי ליצור מיקס שמאגד את תחושות התסכול, הזעם, ההתרגשות, האהבה והבדידות שמשותפות לדעתי לכל מי שבילה חלק נכבד מחייו במוסד הזה. שמיעה מהנה!

קרדיט תמונות: internet k-hole

The post אודה לבית הספר appeared first on פרברים.

אפשר להסתכל עליה כתקופה שבה היינו כלואים בתוך קופסאות למיניהן כמו הטלוויזיה, המחשב ומשחקי הוידיאו, אבל היא יותר מזה. היא תקופה חופשית יותר – חופשית יותר ממעקב מתמיד של הסובבים אותנו, חופשית יותר מהפחד שאופף את כולנו ביומיום – מה האחרים יגידו עליי? מה הם חושבים עליי? זו הרגשה של פחד שאי אפשר להסביר, אני יושבת מול המחשב ומתלבטת אם לכתוב מילים מסוימות כי הן יעידו עליי משהו, והאם אני רוצה שהקוראים ידעו או יחשבו משהו כזה? ברגע אחד אני מעיפה את המחשבה הזו ואני ממשיכה לכתוב. "מה אכפת לך" אני חוזרת ואומרת לעצמי, כי באמת, מה אכפת לי?

אבל זה קצת יותר מסובך מזה. חלק מהסיבה שאני אפופת געגועים לניינטיז היא העובדה שרשתות חברתיות לא היו קיימות, שאף אחד לא יכל לחלוק את החיים הקטנים שלו עם אנשים מהצד השני של העולם או עם השכנה ממול בכל רגע שיחפוץ בו. שהדבר הכי מוזר שיכולנו למצוא היה תוכניות טלוויזיה ששודרו בשעות מאוחרות בערוץ Cartoon Network, ושלהיות דבוק למסך קטנטן היה להיות דבוק לגיימבוי או לטמג׳וצ׳י. שההתלבטויות שלנו היו תלויות בנו ולא באחרים שיראו את התמונות או הסטטוסים שלנו. שהכל היה פשוט יותר, במלוא מובן המילה.

כולנו יודעים למה רשתות חברתיות הן דבר די מבאס רק דרך סיפורים גדולים שפעם היו רחוקים מאיתנו- כשנערים בני 14 אונסים בת 12, ותוך כדי מצלמים ושולחים לכולם בווטסאפ. אבל ביומיום, כשהכי קרוב לעירום שיש לנו בפיד הן תמונות בבגד ים של כל מיני בחורות ובחורים, הפייסבוק, האינסטגרם, היוטיוב, הסנאפצ׳אט והווטסאפ הם כלים שלנו. כלים ליצירת זהות, תדמית, אפילו מסיכה. זה מתחיל בהעלאת סלפי פשוט או תמונות של החתול שלנו וממשיך בהעלאת תמונות של חברים או תמונות של מה שאנחנו קונים ושל איפה שאנחנו נמצאים. והכל הכל מחושב, עד לרמה של באיזה פילטר נשתמש. הכל נעשה באופן לא מודע, התדמית הזו שאנחנו יוצרים לעצמנו מורכבת מהרבה מאוד אמיתות אבל היא עטופה בנייר אריזה חגיגי וקשורה בסרט מנצנץ ככה שגם אם התכוונו או לא, אנחנו עדיין מזייפים את עצמנו. וזה ממשיך במעקב שלנו אחרי אחרים. אנחנו מדפדפים בין תמונות, סטטוסים, לייקים, תגובות – שואבים מידע לא נחוץ לרוב, שופטים בחומרה כל דבר שמחוץ לנורמה שלנו ושוב ושוב נופלים למלכודות של אחרים בדרכם ליצירת תדמית.

ובכל זאת, יש לרשתות החברתיות דרך לגרום לנו להרגיש חשובים, קיימים, חלק משמעותי בעולם של הסובבים אותנו עם ההזדמנות לשתף יצירות, מחשבות, תהיות ותשוקות שלנו, ולאחרים יש את האפשרות להזדהות, לעזור או סתם לעשות לייק. זו הזדמנות גדולה, אבל היא תמיד תהיה מהולה בחישובים לא נחוצים. ולא פעם הצורך שלנו לשתף מתפספס כי אנחנו לא רוצים להראות צדדים שונים בנו, חלשים וחזקים, לכאן ולכאן.

והדבר הכי גרוע, הוא שאנחנו חלק מזה ללא ברירה. גם כשאנחנו בוחרים לפרוש מכל רשת חברתית קיימת אנחנו מצהירים הצהרה, ברורה וחזקה.

אני מודה באשמה – אני חלק פעיל וקיים ברוב הרשתות החברתיות והצעדים שלי בהן מחושבים כמו של כל השאר. אבל אני תמיד זוכרת ששום דבר מזה לא באמת משנה, ושלאנשים תמיד תהיה הזכות לשפוט אותי פנים מול פנים, בדרך כזו אחרת. אז בדעה מהוססת וצעדים מחושבים אני ניגשת לרשתות החברתיות כחלק מהשגרה שלי, מאמצת אותן בצורה שהכי פחות תשלט לי על החיים ומבינה שכנראה שבצורה כזו או אחרת הן כאן לתמיד. הרשתות החברתיות ימשיכו להיות חלק מהחיים שלנו בשנים הקרובות וגם כשהן יעלמו או יהפכו למשהו טוב יותר אנחנו נתגעגע אליהן, ואולי גם בהן תהיה פשטות מסוימת שרק בעתיד תתגלה.

The post רשתות חברתיות = באסה appeared first on פרברים.

1. אמנות נהיגת המירוצים בגשם
חשבתם פעם מה עובר בראשם של בעלי החיים כשאנחנו בסביבתם? הספר "אמנות נהיגת המירוצים בגשם" מאת גארת' סטיין מסופר מנקודת מבטו של אנצ׳ו, כלב מזדקן שבעליו הוא נהג מירוצים מקצועי. אנצ׳ו אוהב לצפות בטלוויזיה, לחשוב מחשבות פילוסופיות ולחלום על היום שיחלוף מן העולם ויחזור אליו בתור בן אדם.
את הספר הזה קראתי לפני ארבע שנים ביום הכיפורים. הרגע הזה ככל הנראה השפיע מאוד על מה שקרה חודשיים לאחר מכן כשאנצ׳ו, גור לברדור קטן ומתוק הגיע הביתה.

אנצ'ו

2. מארלי ואני
מארלי ואני הוא סרט משפחה קלאסי – זוג נשוי מאמץ כלב לברדור מתוק ושובב, אשר יחווה עם המשפחה את כל הרגעים המרגשים, הקשים והשמחים שלה. הכלב (או יותר נכון, 22 הכלבים שמככבים בסרט) הזכיר לי מאוד את אנצ׳ו, כך שמצאתי את עצמי מזדהה עם חלקים רבים במהלך הסרט.
אזהרת ספוילר קלה לשורה הבאה: אל תתכננו לסיים את הצפייה בסרט עם פנים יבשות. זהו אחד מהסרטים הבודדים בשנים האחרונות שגרמו לי למרר בבכי בסופם.

3. Death of a Martian – רד הוט צ׳ילי פפרס
Martian הייתה הכלבה של פלי, בסיסט הצ׳ילי פפרס, ובעקבות כך עברה עם הלהקה לא מעט תהליכי יצירה – במיוחד במהלך העבודה על האלבום Californication, כשהלהקה ג׳ימג׳מה בביתו של פלי, החלה Martian להוות מעין קמע וסמל של אחדות בין חברי הלהקה. לאחר שעזבה את העולם, הרגיש אנת׳וני קידיס הסולן המדופלם אובדן גדול וכתב לזכרה את השיר Death of a Martian, אשר סוגר את האלבום הכפול Stadium Arcadium ובצדק לדעתי. קטע ה-Spoken Word בסוף השיר משאיר אותך עם פה פעור והרגשה של סיום.

The post שלושה דברים של כלבים appeared first on פרברים.

התעקשתי על כך שבחירת השיר שילווה את קטעי הוידאו תהיה מקורית, ויצאתי במסע חיפוש אחר שיר אופניים אולטימטיבי (כי שיר רכיבה-על-אופניים-אל-הים-ביום-כיפור זה יותר מידי לבקש). בסופו של דבר נמשכתי אל השיר "Bicycle Song", של מוזיקאית אירית עצמאית בשם Sive. בחרתי בו לא רק משום שהוא מדבר מילולית על רכיבה על אופניים לים (שזו כבר התחלה טובה), אלא גם כי הוא מעביר בעיניי את האווירה הנכונה. לא רציתי לבחור שיר עליז מדי כי בכל זאת, יום כיפור, לא נעים.

אני מקווה שתיהנו מהסרטון לפחות כמו שאני נהניתי לערוך אותו (ואם לא, יש גם סרטון אאוטייקים. הוא די מצחיק).

The post ים כיפור appeared first on פרברים.

ההנחה המרכזית שלי היא שאין רוע טהור. (ובאופן כללי, שטוב ורוע הם מושגים סובייקטיביים שמשתנים מתרבות לתרבות). אם רוע בתרבות שלנו היא הכוונה הזדונית לפגוע, להרוס ולקלקל סתם מתוך הרצון להרע ובלי שום סיבה או הקשר – אני באמת ובתמים מאמינה שזה לא קיים, ואם כן אז זו תופעה נדירה ביותר. אנשים אמנם עושים מעשים "רעים" או סתם מרגיזים כל הזמן, עם זה אי אפשר להתווכח, אבל לא הרוע הוא שמניע אותם. תמיד יש משהו עמוק יותר מתחת לפני השטח או סתם סמוי מן העין, שגורם להם להתנהג כפי שהם בוחרים להתנהג. זו יכולה להיות קנאה, פגיעה, יום רע, עצבים, לחץ, שיקול דעת מוטעה, חוסר יכולת להשתלט על יצרים, או פשוט אי הבנה. וגם אם הסיבה לא ברורה או לא נראית כמו הצדקה ראויה במבט ראשון – היא עדיין סיבה.

עצם הידיעה שיש סיבה הופכת את העולם שלי למובן יותר. המעשים הופכים לנסלחים יותר, ובני האדם הופכים ליצורים אנושיים יותר ולראויים לאהבה. כשאני נתקלת במעשה מכעיס או פוגע מצד מישהו – הידיעה שהוא לא נעשה מרוע אלא מסיבה אחרת מאפשרת לי להירגע ולא לקחת ללב. ולאהוב את האנשים האנושיים להפליא שסביבי.

על פניו, הייתי אמורה לסיים כאן את הכתבה ולשלוח אתכם לאהוב את העולם בהתעלמות מוחלטת מעובדה נוספת וסופר-חשובה. עד עכשיו דיברתי על תפיסות שכליות בלבד, אבל למעשה, בני האדם הם קודם כל יצורים חברתיים. טבענו הוא להיות מושפעים ממה שקורה סביבנו. אנחנו נפגעים מאנשים שחשובים לנו, וגם מכאלה שלא. אנחנו נלחצים כשדוחקים בנו, נעלבים כשמתעלמים מקיומנו, מתאכזבים כשלא עומדים בציפיות שלנו ומאבדים סבלנות כשהדברים לא מסתדרים כפי שתכננו. כשאנחנו מרגישים כעס או עלבון, ואפילו שנאה – אלה הרגשות האמתיים והכנים שלנו. ואם נדחיק אותם או נתפוס אותם כ"לא לגיטימיים", החיים החברתיים שלנו יהיו זיוף אחד גדול.

על הפער הזה אני מגשרת באמצעות שתי תכונות שמייצגות בעיניי את תכלית ההתבגרות וההתפתחות: מודעות ואיזון. כשאני מוצאת את עצמי פגועה או כועסת, אני מיישמת אותן (או לפחות שואפת ליישם אותן) בכמה שלבים:

להרגיש

היו כנים עם עצמכם. אם עולה בכם תחושה, גם אם היא לא כל כך נעימה ואפילו קצת מפחידה – הרשו לעצמכם להרגיש אותה, כי זה הרגש הנכון, והוא מה שאתם עכשיו. כשמדחיקים רגשות הם לא נעלמים, הם פשוט "יורדים למחתרת" וממשיכים להשפיע עליכם מהרובד הלא-מודע.

להסביר

נסו לחשוב: למה האדם שמולכם מתנהג כך? האם טעה? האם לא לקח בחשבון את הצרכים שלכם? האם פועל מתוך כעס? עלבון? עייפות? דחף לנקמה? – חפשו את ההסבר מאחורי ההתנהגות שאתם מגיבים אליה ברגש שלילי. רוב הסיכויים שההסבר שלכם לא יהיה לגמרי נכון, אבל זה לא באמת משנה. כי ברגע שאתם מרגישים שהפעולה שהכעיסה אתכם לא נעשתה לשווא – התגובה הרגשית שלכם היא לא לשווא, וכל הסיפור קצת מובן יותר, ומתקבל יותר.

להבין את התמונה המלאה

חשבו על הצד שלכם ועל הצד השני בו זמנית, ומצאו את הקונפליקט. ברוב הפעמים הוא לא יהיה גדול מדי, ולא יהיה שווה את הכעס שלכם. אל תשכחו שאולי כרגע אתם נעלבים או כועסים או מרגישים רגשות שליליים, אבל אין מטרה אמיתית לכעס. זהו רגש שעובר, ואפשר לכעוס גם בלי לשנוא, ואפשר להיעלב מבלי לנטור טינה. ומותר להמשיך לאהוב למרות שכועסים.

לתת לדברים להירגע

הרגשות השליליים יעברו מעצמם כשלא יהיה בהם צורך, ואתם תוכלו לחזור להיות אנשים חיוביים ואופטימיים. זכרו שהאהבה היא תפיסת עולם, והיא גדולה יותר מהרגשות השליליים!

אחרי הכל, העולם מלא בתכנים קשים ואנרגיה שלילית שיכולה לערער אותנו. אבל ממש לא חייבים לתת לה להשפיע עלינו ולבאס אותנו! אני יכולה להגיד בפה מלא: אני אוהבת את העולם, ויש בי מספיק אהבה בשביל כל אחד ואחת מהאנשים בו. הרי כולנו בני אדם, ובני אדם הם יצורים מדהימים!

התמונות בכתבה צולמו בצרפת במהלך חודש אוגוסט 2013, ע"י עדן.

The post כמה הנחות יסוד להרגשה טובה יותר appeared first on פרברים.

1. שיר אבוד
בתוך היומן שלי מהשנה שעברה מצאתי שיר אבוד, כתוב בדיו ורוד. שם העט, קלמנרבין, הוא תרופת שינה והרגעה (תודה גוגל) ואני די בטוחה שהשיר התפרסם פעם על גבי אחד הדפים בישראבלוג. בכל מקרה, זה שיר על גשם ועל אהבה שמצליח לא להיות קיטשי ברמת סצינת הנשיקה בגשם שיש בכל קומדיה רומנטית.

2. ירח של אחרי גשם

באותו הלילה של היורה, השמיים היו נקיים יותר מאי פעם ומלבד לזיהום האוויר שהתפזר גם העננים נעלמו והירח נראה עגול, ענק וקרוב, תלוי לבדו בשמיים שחורים ללא זכר לעננים.

3. שיר לשמוע כשיורד גשם: Glósóli - Sigur Rós

סיגור רוס האיסלנדים היא הלהקה הכי חורפית שיש. הרוק האקספרמנטיאלי שלה נשמע לי לפעמים כמו טיפות מים שזורמות ונופלות, כמו ברקים שחוצים את השמיים, כאילו השירים מובלים על ידי הזרם אל מעמקי האוקיינוס. ב- Glósóli הבסים מסתנכרנים עם הרעמים שבשמיים והפעמונים העדינים הם טיפות שנופלות באקראיות על האף ועל הידיים שלי. רגע לפני סוף השיר, סופה חורפית מתפרצת בהבטחה לעוד הרבה גשם וריח של אדמה רטובה.

כל התמונות בכתבה צולמו ע"י רני קטן.

The post שלושה דברים של גשם appeared first on פרברים.

לאחרונה גיליתי את להקת American Football. כשהסתכלתי על הגדרת המוזיקה של הלהקה לפני שהתחלתי להאזין לה, זה היה נשמע די מעניין: להקת אימו ואינדי רוק. לא שמעתי על דבר כזה עדיין.
כבר בהאזנה הראשונה התאהבתי באלבום היחיד שלהם, אשר נושא את שם הלהקה, שיצא ב- 1999 ויצא השנה בהוצאה מחודשת. זה בדיוק מה שהיה חסר לי באימו ששמעתי אז. אלו אותן מילים פשוטות וכנות, יחד עם סאונד הרבה יותר קליל ורגוע.

השיר שפותח את האלבום, Never Meant, מגדיר את האווירה של האלבום: עדין, איטי, מלנכולי ובודד. השיר מגדיר גם את הנושא שכל האלבום יעסוק בו – התמודדות עם מערכת יחסים בין חברים טובים שמגיעה לסיומה. ההתלבטויות, הזכרונות מהפעם הראשונה, החשש מהפרידה ומהסוף – כל הנושאים האלה חוזרים שוב ושוב. האלבום מרגיש מאוד אינסטרומנטלי: מתוך 9 שירים, 2 אינסטרומנטליים, בעוד שבאחרים כלי הנגינה כמעט תמיד מורגשים יותר מקולו של הסולן, מייק קינסלה, אשר נבלע ומתערבב בתוך הסאונד המינימליסטי והחולמני של האלבום.

אם תשאלו אותי מה השיר האהוב עליי באלבום אני לא אצליח לענות – לא בגלל שכולם טובים או משהו כזה, אלא בגלל שכרגע אני אוהב את האלבום הזה בתור אלבום. כשאין לי אנרגיות, כשאני רוצה להרגע או סתם כשאני מרגיש קצת לבד, אני פשוט מפעיל את האלבום ונשאב לתוך האווירה שלו.

רק מי שהיה נער מאוהב יבין את האלבום הזה, שמתאר את כל סערת הרגשות שבאה עם האהבה. לעולם לא נשכח את הפעם הראשונה הזו וההרגשה המוזרה כל כך שהגיעה יחד איתה, שגורמת לך להיות עצוב כל כך אבל גם כיף כל כך להתרפק עליה. ההרגשה של ההתחלה החדשה, והעצב הגדול שמגיע בסיומה. והיי, גם אם לא הרגשתם את זה עדיין, האלבום תמיד יחכה לכם ולרגע הזה.

The post American Football – American Football appeared first on פרברים.

ארבע לפנות בוקר. באוטו האדום. בדיקת דרכונים. דיוטי פרי. טיסה מייאשת. נחתנו סוף סוף. בונג'ורנו.

לפני הטיסה, לא חשבתי שאני הולכת לראות מקומות שכבר לא ראיתי בתמונות, או בסרטים. חשבתי שאיטליה תהיה עוד מדינה שאוכל לומר שהייתי בה, לעשות עליה "צ'ק". אך איטליה הראתה לי צד כל כך יפה שלה, כל כך שונה ממה שאומרים עליה, שלא יכולתי שלא להתאהב.

במשך הנסיעות הארוכות לכל עיר בצפון איטליה, היה קשה לפספס את הירוק. כל כך הרבה ירוק, והוא לא נמאס. שדות שלמים שמתפרשים על קילומטרים, שדות תירס, שדות גפן, שדות חיטה. כל שדה שחלפנו על פניו במהירות רבה, צבעי הירוק של הגבעולים הנישאים לגובה, צבעי הצהוב של התירס המתוק, וצבעי הכחול של השמיים הגדולים התערבבו לצבע חדש שלא ראיתי מימיי, ואלו גרמו לי לרצות לצאת מהרכב לתוך השדה ופשוט להיעלם בפנים.

בין כל שדה ושדה היה בית. אחד סגול, אחד כחול, אחד כתום, כך הלאה, אלו לבטח השלימו זה את זה לצבעי הקשת ממעוף הציפור. הבתים היו כל כך דוממים, שלא יכולתי שלא לדמיין נערים ונערות בני 16 משועממים, חומקים מהבתים עם הגגות האדומים, מסתובבים בשדות הפרחים שלא נגמרים, קופצים מעבר לשערים רעועים, רצים יחד לכיוון האופק. וכשהשמש והשדה נושקים בסופו של יום, כך גם שפתיהם הצעירות.

עלינו על הכבישים המהירים בהם אתה רואה את המכוניות האיטלקיות והקטנות חורשות את הבטון, וכל משפחה בתוך כל מכונית, מגיעה לאנשהו, מצפה למישהו. אפילו מתוך השלטים המשעממים המציינים שמות ומרחקים, בקילומטרים ובמיילים, בקעו פרחים מצדדיהם, והאירו את כל הדרך.

הגענו לערים. כל אחת מיוחדת במינה. כל אחת השאירה עליי רושם אחר, קלאסי במידה כזו או אחרת.

ונציה. העיר המוצפת הנפלאה ביותר. בעלת הבתים הנמוכים בצבעי הפסטל, הסמטאות המתפתלות הלוקחות אותך לשם ולכאן, ומרוב הקסם שלהן, לא אכפת לך איפה תצא. כמו שאנחנו עולים על האוטובוס ומגיעים לתל אביב, הוונציאנים עולים על הואפורטו – האוטובוס על המים המנצנצים של וונציה – ומגיעים לאיים ליד העיר, חולפים על פני שערים וגשרים. העיר לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. האווירה המרגיעה שאתה מקבל ברגע שהכנסת כף רגל לשטחי העיר, גורמת לך לשכוח מכל דאגה ומכל מחשבה.

פירנצה. משגיחת הפסל המפורסם, דוד של מיכאלאנג'לו. העיר מלאה בפרטי אמנות יקרי ערך, החל בפסלים וציורים וכלה בבניינים החומים והמעוצבים בפסלונים קטנים ולבנים של גברים רומאים. בעיר נמצא הגשר המפורסם גשר פונטה וקיו – על הגשר נמצאים דוכנים מלאים במזכרות קיטשיות ותוכלו לפגוש שם כל כייס מיומן בעיר. כשאתה הולך לצד הגשר אתה יכול לראות אותו ואת הבתים הנתמכים בו, הנראים לך מעופפים לרגע או שניים. יחד איתם, אתה מעופף ברחובות העיר האיטלקית.

מילאנו. מרכז האופנה הגדול, אליו זורמים כל המעצבים הגדולים, ושם נמצאים חלונות הראווה המרהיבים ביותר.  פראדה, ורסאצ'ה, גוצ'י ולואי ויטון, מרוכזים בשדרה אחת מקורה ומיוחדת הנקראת גלריה ויטוריו עמנואל. אופנה עילית שנותנת לך, התייר המסוקרן והמצויד במצלמה, לראות אותה בשורה ראשונה. שם תמצא גברים גבוהים ונאים בחליפות מחויטות מתהלכים עם תיק העבודה, ועם משקפי השמש המעוצבים. נשים יפות על עקבים מחודדים, לבושות בחצאיות צמודות, ובלייזרים נשיים, למרות החום. האנשים בעיר כל כך מתאימים למוניטין שהעיר יצרה לעצמה, או להפך.

ורונה. העיר שהקסימה אותי מכל. כל כך הרבה דברים בעיר הקטנה משכו אותי. סיפור האהבה המפורסם של רומיאו ויוליה התרחש בוורונה עצמה, ואני – כמכורה לאהבה – לא יכולתי להתעלם. ורונה נראתה לי כעיר אירופאית של ממש, קולית ותרבותית באותה מידה. רחובות צפופים בצורה הנכונה, ובשוליהם חנויות מוכרות שמושכות אותך כאילו שלא ראית אותן כבר בכל קניון אפשרי בארץ. ורונה היא עיר בעלת צדדים תיירותיים אך גם צדדים שהזכירו לי עיר מגורים רגילה לחלוטין. היא משלבת בין החדש לישן, ובין הרגיל ויוצא הדופן – דבר שלא כל עיר מצליחה לעשות.

אחותי שאלה אותי למה צילמתי דווקא את האיש הזקן על האופניים, או דווקא את שתי הנשים המשוחחות. אמרתי לה שחשוב לי לצלם את האנשים בעיר, בסביבתם הטבעית, לעומת הכנסיות המפוארות או המגדלים הגבוהים. האנשים הם אלו שעושים את המקום, את העיר. האנשים שיושבים בפארק, הקהל שמציף את הרחובות, הקהל שממהר לשום מקום.

אך חוץ מהקהל, ריחות מיוחדים מילאו את השדרות והרחובות. הסיגריות הלא מכובות שנפלו על המדרכה, או הסיגריות החדשות שבדיוק הודלקו, העלו עשן סמיך בין האנשים. הבשמים היוקרתיים שנשארו על צווארן של הנשים האלגנטיות, הדיפו ריח "שאנלי" לאוויר. עשן הסיגריות, וענן הבשמים איזנו אחד את השני, ויצרו ריח דובדבנים מתוק שעלה באפי, ונתן מושג לאורח חיים איטלקי.

התהלכות בשוק ריק, בין התיירים האחרים, והמוכרים הזרים, גורמת לך להבין מהי חווית שוק אחרת – לא רועשת, רטובה או צפופה – אלא מרווחת, מזמינה ובעלת ריחות משי, פשתן ועור אמיתי, שנודפים מהתיקים והצעיפים היוקרתיים שמוצעים למכירה בצורה כל כך לא מוכרת ונעימה.

אני מאמינה שספגתי את איטליה בצורה הטובה ביותר. אני שמחה שהשבוע נגמר – התגעגעתי לחברים כמובן, אבל גם התגעגעתי לעיר הקטנה שלי. נהניתי לראות מקומות חדשים, ולטייל בין הסמטאות הקטנות של וונציה ולהיאבד בהן, אבל התגעגעתי לקיצורי הדרך, הגנים, והספסלים שאני מכירה כל כך טוב. הבניינים הישנים והפרבריים של חברים שלי, והדרכים הקבועות שלי לכל מקום.

כל התמונות בפוסט זה צולמו ע"י נוי קליין במהלך ביקורה בצפון איטליה באוגוסט 2014.

The post רשמים מצפון איטליה appeared first on פרברים.